06/10/2024
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש" - Vinícius de Moraes
"השבעה באוקטובר" נחרט בזיכרון הקולקטיבי של העם הישראלי ולעולם לא יישכח.
מחד, אירוע שמשולבים בו כל אותם אלמנטים שאנו מנסים להתכחש להם, אבל טבועים בישראליות – שחצנות, אדישות, הפקרה, נהנתנות, אי-הקשבה, ביטחון עצמי מופרז...
ומאידך, הוא הוציא לאור את כל אותם האלמנטים שטבועים בנו וצצים רק בעת משבר – האחדות, הליכוד, ההקרבה, העזרה ההדדית.
יום אחד שממצה את כל הישראליות.
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש"
כולנו מחייכים, חזרנו לטייל, חזרנו לחגוג, חזרנו לצחוק, אבל מבפנים אנחנו מתים. מתנו כולנו ב"שבעה באוקטובר", ללא הבדל השקפה דתית, פוליטית, מינית או כל נתון מפלג אחר.
בעולם נורמלי, לכל ישראלי היו מצמידים מטפל נפשי כלשהו (בהתאם להשקפתו).
עד כמה שזה יישמע נורא, "מסיבת הנובה", הצילה את עם ישראל. 364 נשמות טהורות נרצחו ובמותם הביאו את האסון לכל בית בישראל.
זה כבר לא "המתנחלים" או "אלו שבחרו לגור ליד הגבול" ולא "המסכנים" משדרות שיורים עליהם טילים כבר 18 שנה עד כי הם כבר רגילים ובטח לא תושבי הצפון שנאחזו באדמת הטרשים האדומה של הגליל העליון וספגו חדירות מחבלים לישובים על בסיס קבוע...
"מסיבת הנובה" הביאה את זה לכל בית בישראל! חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים, מהמרכז ומהסְפָר, ימניים, שמאלניים וגם כאלו שלא יודעים מי ראש הממשלה כרגע...
"מסיבת הנובה" הפכה את זה מאירוע של יישובי הגבול לאירוע של כל מדינת ישראל, צעירים מעופפים שרק באו לרקוד, בניהם של אנשי עסקים, פוליטיקאים, כאלו שבאו לעבוד ולהרוויח כמה ג'ובות, אבא לילדה נכה שרק רצה לשמח את ליבה, חיילים, אזרחים, תיירים.
כל אחד מאיתנו יכול לקחת לו משם דמות אחת ולהגיד – זה בדיוק אני!!!
כולנו שם, כולנו היינו שם, לכולנו יש מישהו שם.
לכולנו נשרט הלב, שריטה כל כך עמוקה, שיעברו דורות עד שהיא תימחה ותהפוך ל"עוד תאריך בלוח השנה".
לצד סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים ישנם יישובים שלמים שנשרפו, משפחות שלמות שהתפוגגו ולא נותר להם שריד. יתומים, הורים שאיבדו את ילדיהם וכאלו שאיבדו אמא, אח וילד ולא ידעו על מי להתאבל יותר.
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים פרק ו' פסוק ח')
ימים בודדים אחרי ה"שבעה באוקטובר" הבנתי שאסור לנו לשכוח והחלטתי להטביע את התאריך הנורא על זרועי, ולא כדי שאני לא אשכח, אלא כדי שאנשים ישאלו אותי "מה זה?" ואז אוכל לספר להם.
אוכל לספר להם על הגבורה והאחדות, על האסון והתקומה, על הפחד והציפיה, על שורות הקברים האינסופיות, אבל גם על הכלניות שחזרו לפרוח בשדות...
"השבעה באוקטובר" הזכיר לנו שבין כל שני ישראלים – מפריד אדם אחד.
וכל אחד מאיתנו גילה כי הוא "מכיר מישהו שמכיר מישהו"
אם זה נועם רוטנברג ז"ל – החבר הכי טוב של בתי, שהצליח תמיד להעלות חיוך על פניה ושהבטיח לי "אל תדאג, אני אשמור עליה".
או איליה כהן החטוף – מהחברים הקרובים של האחיין שלי.
וגם גיבור ישראל רן גואילי ז"ל – שרק חודש קודם לכן רקדנו והשתוללנו במסיבת החתונה של לירון ועידו...
ואפילו רוני אשל ז"ל, הגיבורה שמייד לאחר מותה התברר שהיא קרובה של חברה מפראג.
והרשימה לא הסתיימה...
בהגדה של פסח כתוב "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה."
ארבעת ילדיו של ירוחם ריבלין, מכרים של בתי, עבדו במסיבת הנובה.
כשהתחילו הטילים הם התפצלו - גיגי (18) ויוחאי (26) רצו לכיוון אחד, אביעד (23) וינון (20) לכיוון אחר.
שניים שרדו ושניים נרצחו... סיפורו של עם ישראל, אבל איך נוכל לעמוד מול אב שאומר "שלחתי ארבעה ילדים למסיבה, חזרו לי שניים"?
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש"
https://www.youtube.com/watch?v=RtOLSXFf_MA&t=11s