14/05/2024
כאן שוכנים ביחד עצב ותפארת"
המשורר חיים גורי, ידע להטמיע ולהכיל במשפט אחד,
את המהות היהודית, יש שיאמרו הd.n.a היהודי:
בעת ובעונה אחת - עצב ותפארת.
יום העצמאות בשנה זו נושא עמו כאב עצום,
כדי כך שיש השואלים איך וכיצד אם בכלל ניתן לחגוג אותו.
את אותה השאלה שאלנו לגבי ליל הסדר, ליל החרות.
איך אפשר לציין חרות, בשעה שיש אנשים שחרותם נגזלה מהם?
איך ניתן לחגוג כשאנו סופרים את מתנו, וחובשים את פצועינו?
אנו בתוך תוכה של קטסטרופה.
מטבע הדברים, כשנמצאים בתוך סיטואציה, נראה כי היא הקשה מכולם.
כשנמצאים מול אובדן של אדם אהוב ויקר (הורה, צאצא, אח, חבר יקר)
נראה כי כלו כל הקיצים, כי סוף העולם נוכח בחיינו.
כדי לקבל פורפורציה, יש לצאת מהסיטואציה, ולהתבונן על החיים מעל.
לראות את הרצף ההיסטורי של החיים - ולהבין שיש מצבים מורכבים, וכואבים יותר.
והכי חשוב, מבינים שיש הכרח להמשיך הלאה.
התבוננות בעם היהודי, תראה לנו שזהו סוג של דפוס יהודי,
לחיות את החיים דינוסננס קוגנטיבי של עצב ותפארת.
שני צדדים למטבע חיינו.
נבחן זאת לאור המקורות:
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הנהיגו ביום החורבן (ט' באב),
מנהגי אבלות.
אך משהחלו לבית את הבית השני, נשאלה השלאה האם יש להמשיך ולנהוג מנהגי אבלות?
הרי מושא האבל בטל.
נבנה הבית מחדש.
את השאלה הזו, שאלו כבר בספר זכריה (
ועדיין בכל תשעה באב, יש שעוסקים בשאלה זו. אף אני בתוכם השואלים).
הנה הם הדברים:
וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַרְבַּ֔ע לְדָרְיָ֖וֶשׁ הַמֶּ֑לֶךְ הָיָ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֜ה אֶל־זְכַרְיָ֗ה בְּאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֖י בְּכִסְלֵֽו׃
וַיִּשְׁלַח֙ בֵּֽית־אֵ֔ל
שַׂר־אֶ֕צֶר
וְרֶ֥גֶם מֶ֖לֶךְ וַֽאֲנָשָׁ֑יו ל
ְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
לֵאמֹ֗ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁר֙ לְבֵית־יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִ֖ים
לֵאמֹ֑ר הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִשִׁ֔י
הִנָּזֵ֕ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים׃
וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
אֱמֹר֙ אֶל־כׇּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר
כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה
הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי׃
וְכִ֥י תֹאכְל֖וּ
וְכִ֣י תִשְׁתּ֑וּ
הֲל֤וֹא אַתֶּם֙ הָאֹ֣כְלִ֔ים וְאַתֶּ֖ם הַשֹּׁתִֽים׃
זכריה מספר לנו, שבשנה הרביעית למלכותו של דריוש מלך פרס (בימיו עמלו על בניית בית המקדש השני),
נשלחה שאלה מראשי הגולה בבבל (שר אצר ורגם המלך) אל הכהנים ואת הנביאים
אשר בבית אל (כינוי לבית המקדש, ולא שם מקום), לשאול את הקב"ה:
האם להמשיך ולהתאבל על חורבן בית המקדש כפי שנהגו זה שבעים שנה?
תשובת האל מרתקת:
האם אני ציוותי אתכם לצום?
האם אתם נוהגים מנהגי אבלות בשבילי?
האם אני האל, צריך את כל זה?
כל מה שאתם עושים, אתם עושים בשביל עצמכם.
ואכן, מנהגי האבלות לא בטלו,
אף כי בית המקדש קיים ועומד על מכונו.
חלפו ימים,
חלפו שנים,
וחרב גם הבית השני.
עצב גדול ממלא את העם.
קטסטרופה נוראית.
הרוגים,
שבוים,
אונס,
ביזה,
בנות ישראל נמכרות לזנות.
הבית חרב,
בטלו הקורבנות.
מה יכול להיות יותר קטסטרופה מזה - מה?
ואכן,
העם הנהיג מנהגי אבלות, נוספים על מנהגי האבלות שכבר היו קיימים.
הנה דיון בעניין זה, כפי שמופיע בבללי - בבא בתרא (דף ס' עמוד ב')
"תנו רבנן, כשחרב הבית בשניה - רבו פרושין בישראל,
שלא לאכול בשר
ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, א"ל,
בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר?
ואין אתם שותין יין?
אמרו לו,
נאכל בשר - שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?!?!
נשתה יין - שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל וכו'?!?!
אמר להן, בניי בואו ואומר לכם:
שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר שכבר נגזרה גזרה,
ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר.
שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה...
אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט...
עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט...
עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט...".
ננתח את הדברים (במעט הקשר לימנו)
הגמרא מספרת לנו, שאנשים בעם ישראל, הנהגו לעצמם מנהגי אבלות:
לא אוכלים בשר, לא שותים יין... ובוודאי היו עוד דברים שעשו מתוך אותה אבלות ויתמות.
קשה, קשה לחיות מתוך תודעת אבל כל הזמן.
ואז, "נטפל" להם רבי יהושע
(נשים לב לביטוי: "נטפל" לא פגש, לא ניגש, לא אמר, אלא: "נטפל")
ושאל אותם על ההתנהגות שלהם.
הם ענו, שהם לא יכולים לחגוג...
כי כל דבר מזכיר להם את החורבן:
לאכול בשר - מזכיר קורבנות.
לשתות יין - מזכיר את ניסוך היין.
וכן הלאה...
ככה זה בחיי אבלות:
כל דבר מזכיר את מושא האבל.
- לקראת שבת מכינה את הקציצות, ונזכרת שאת זה הוא הכי אהב,
ודמעות ממלאות את חייה.
- יושבים החברה לשתות בירה, ונזכרים איך כולם שתו בירות ישראליות חדשות,
והוא - הוא דוווקא אהב גולדסטר, איך היינו צוחקים עליו.
וכעת אנו נחנקים, שלא מסוגלים לגמור את הבקבוק.
- הולכת ברחוב, רואה צנחן - ורואה אותו.
והדמעות מציפות את הלב השבור.
דמעתה על לחייה
אין לה מנחם - אין לנו מנחם.
בא רבי יהושע ואומר לעם,
תראו זה לא הגיוני.
אי אפשר לחיות כך.
חייבים לשים לאבל סוף.
(אנחנו לא בברזיל, שם שרים: העצב אין לו סוף - לאושר יש ויש)
אך יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך.
לכן, נסמן לנו כל מיני קודים התנהגותיים, שיזכירו לנו שאין השמחה שלמה,
ובכל זאת נשמח.
- נקנה תכשיט יפה לאישה - אך נפגום אותו מעט.
- נבנה בית - אך לא נסייד את כולו.
- נתחתן - ובתוך שמחת החתונה - נשבור כלי להזכיר שאין השמחה שלמה.
הנה לנו אסון אחר - לא מאוד רחוק.
ותגובת ההנהגה לאסון.
בי"ב באדר ב' תשי"ד,
יומיים לפני פורים, התרחש הרצח במעלה עקרבים.
ואתה שואל את עצמך, האם לחגוג את פורים - בעוד יומיים.
העם, כפי שהוא עם - מתקשה.
יומיים לאחר מכן,
שרת שאך זה נתמנה לראש ממשלה,
נמצא במסיבת פורים במועדון המפלגה.
הוא שם לב, ששמחה גדולה אין שם.
למזלו בין היושבים מצא את הצמד
אורלנד - זעירה.
הוא תפס אותם, ודרש מהם לשמח את הקהל.
יש אומרים שכלא אותם במקלחת,
יש אומרים שכלא אותם במטבחון,
יש אומרים ששם בידיהם בקבוק קונייאק.
ובכל אופן, הדרישה היתה ברורה:
"אתם לא יוצאים מכאן, אם אין בידכם שיר שיוצא את היושבים מהדיכאון.
כך, נולד השיר: "שיר שמח".
עד עתה ידעתי שהביצוע הראשוני הוא של צמד העופרים.
אך, אצל עופר גביש קראתי שהביצוע הראשון של השיר
היה של ראש הממשלה משה שרת.
עופר, כותב כי השניים ידעו ששרת יודע מוזיקה,
לכן כתבו לו מילים - ותווים.
הם דרשו ממנו לשיר.
הוא שר בפני כל הציבור.
אז,
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.
הנה לנו משק כנפי היסטוריית העם היהודי,
שרצופה בעצב ותפארת.
אז - עצמאות שמח לנו.
תוך כדי התאבלות על אלה שאינם.
תוך חבישת הפצועים,
תוך חיבור קצוות העם.
מי ייתן ועצב זה יהיה רק זיכרון לימים אלו,
ומעתה נדע לנהוג אחרת.
העופרים "שיר שמח (הורה)" מתוך האלבום "רק עברית"מילים: יעקב אורלנדלחן: מרדכי זעירא
