02/09/2024
"כתבו עלי בעיתון" בדצמבר 2023 ורק כעת גיליתי!
תודה לורד זינגר ולעיתון הארץ על הכתבה המפרגנת.
חשוב לי לציין - למי שלא יודע - שעדיין אני פעיל עם המפונים, במקביל לעבודתי באשת טורס
בקצה המנהרה יש הפרשת חלה: סיור עם מפונים מקריית שמונה במנהרות הכותל
מפיק הטיולים מחוסר העבודה החליט לעשות גוד טיים למפוני המלחמה, ובחר הפעם בסיור במנהרות הכותל. הפרעות, הפוגרומים והגזרות התלכדו לסיפור נצחי מוזר אחד
ורד זינגר
11 בדצמבר 2023
ביום חמישי בשבע וחצי בבוקר יושבים כמה זוגות פנסיונרים סביב שלושה שולחנות בסניף ארומה הרברט סמואל בתל אביב, ודנים מה עדיף: שלוש ארוחות ביום בַמלון או שובָרים לארוחות במסעדות הסביבה. ואם שוברים, אז לאלו מסעדות? וגם: האם באמת הם ישוחררו לביתם בסוף החודש, בתום שלושה חודשי שהות? נאמר להם ש"עד סוף דצמבר", אבל כרגע המצב בצפון רק מחמיר.
הם רכוסים עד צווארם שעה שחולפים על פניהם רצים צעירים בבגדים קצרים ואוזניות. בדקות הראשונות הם נראים תלושים מהמרחב התל אביבי, אבל מהר מאוד נתלש המרחב מהעיר, ורחבת הרברט סמואל הופכת למקטע בעיר קריית שמונה. נשים רכוסות היטב המטיילות עם כלב קטן נעצרות ליד השולחנות, ונופלות על צווארן של נשים רכוסות אחרות. הן מתעניינות זו ביקיריהן של זו וקובעות להיפגש בסוף השבוע. גברים שהשכימו קום כדי לשוטט מול הים המקציף מנידים בראשם אל עבר היושבים ומפריחים ברכות שלום.
בשמונה בבוקר מגיע נאור אביאני, ומנתב את עשרות האנשים שהתאספו בינתיים לשני אוטובוסים: בראשון משפחות, בשני זוגות ובודדים. שמי מופיע ברשימות של האוטובוס השני. מדי שבוע מארגן אביאני בהתנדבות שלושה-ארבעה טיולים למפוני הצפון והדרום. היום נצא לטיול במנהרות הכותל.
המתנדב נאור אביאני. "בשלב מסוים הילדים התחילו ללכת לבית ספר וראיתי שלמבוגרים אין מה לעשות"צילום: ורד זינגר
הוא בן 59, עד המלחמה עבד עם ארגונים ב"אשת טורס" בארץ ובחו"ל, אבל מאז אותה שבת הוא מחוסר עבודה, "וצריך לעשות משהו בינתיים". "במשך חודש ומשהו התנדבתי עם מפונים משדרות במלון לייטהאוס בתל אביב", הוא מספר. "הבאתי כביסות למתנדבים, סידרתי את אולם הפעילויות, דאגתי לתרומות. בשלב מסוים הילדים התחילו ללכת לבית ספר וראיתי שלמבוגרים אין מה לעשות, אז התחלתי להוציא סיורים בעיר ולפרסם אותם ב-20 מלונות בעיר שמארחים מפונים. פניתי לרשות הטבע והגנים, והם נתנו לי אוטובוס, מדריך וכניסות. התחלתי בקיסריה ואפולוניה והמשכתי בסיורים בעיר בעזרת 'עיר עולם', חברת התיירות של תל אביב. אין ספק שהעמותה למורשת הכותל המערבי נרתמה מעל ומעבר. אם רשות הטבע נותנים לי שש שעות אוטובוסים, כאן קיבלתי במיידי אוטובוס ליום שלם, וגם ארוחה וטקס. זה האירוע הכי גדול שארגנתי", הוא אומר.
אני שואלת אותו אם היעד, מנהרות, לא הרתיע את משתתפי הטיול עקב ההקשר המתבקש למנהרות עזה, ונראה שעד הרגע שבו נשאל זה לא עלה בדעתו. "באופן כללי תושבי הדרום מפחדים יותר, ולכן רוב המטיילים שלי מגיעים מיישובי הצפון"
אני שואלת אותו אם היעד, מנהרות, לא הרתיע את משתתפי הטיול עקב ההקשר המתבקש למנהרות עזה, ונראה שעד הרגע שבו נשאל זה לא עלה בדעתו. "באופן כללי תושבי הדרום מפחדים יותר, ולכן רוב המטיילים שלי מגיעים מיישובי הצפון", הוא משיב לבסוף. "בטיול היום יש רוב לקריית שמונה, שמתאכסנים במלון הרברט סמואל. באוטובוס שתסעי בו יש רק מטיילת אחת מבארי".
בין מנהרות למנהרות
המטיילת מבארי, דניאלה בר צור, אשת חינוך בשנות ה-60 לחייה, נראית כמו אשת צוות לכל דבר. בידה האחת רשימות של הנוסעים, בידה השנייה מיקרופון. כשנאור מבקש מתנדב בכל אוטובוס, שיהיה אחראי על שובם של כל המטיילים בשעה היעודה, היא מציעה את עצמה. היא בודקת נוכחות ומוסרת פרטי מידע על משך הטיול ועל זמן האיסוף, ואף שאינה נראית כאחד המטיילים, הגיעה לכאן כי התקופה שחושפות מנהרות הכותל מעניינת אותה מאוד.
ביתה בבארי נמצא במעגל הפנימי בקיבוץ, ולמחבלים, היא אומרת, היה נוח יותר לחדור לבתים שבמעגל ההיקפי, ולפיכך ניצלה. בשבת השחורה חולצה עם בעלה בשמונה בערב, והם שוכנו במלון ג'ו בתל אביב, "שפתח את שעריו בחצות בנדיבות בלתי רגילה". היא דרוכה ומסויגת, תמהה על האסוציאציה שמעלות בי המנהרות, שכלל לא עלתה בדעתה. הפעם היחידה שבה נדבר שוב תהיה בעמקי המנהרות, ליד המקווה העתיק. "זאת שאלה טובה מאוד", תציין כשאשאל את המדריך אם מדובר במקווה לנשים או לגברים, ותקבע שמדובר במקווה לגברים.
האוטובוס מתחיל לעשות את דרכו לירושלים כשהוא עמוס בפנסיונרים מנומנמים, ואף על פי כן אני נזכרת בטיולים שנתיים בבית הספר, שנדחקו עד עכשיו לעמקי התודעה. כשהזיכרונות מתחילים לנקר בי, אני תרה בעיניי אחר אישה שתשמש לי חברה בטיול, סכר שימנע מהזיכרונות האלה לפרוץ ולגאוֹת. מישהי שתתעקש לחבוש את ראשי במטפחת ליד אבני הכותל, תדחק לידי ספרון תהילים ותצווה עליי בנועם לקרוא בקול רם את פרק ק', שתניח בכיסי 20 שקלים ותוביל אותי לקופת הצדקה, שתצחיק אותי כשביציאה מהכותל. כשהאוטובוס כבר כמעט ייסע בלעדינו ואישה חרדית תעצור אותנו ותנסה לעשות נפשות ללימוד דרך הטלפון ואולי גם לקושש תרומה, אגרור אותה אל עבר היציאה, ותוך כדי ריצה היא תצעק לאישה, "תודה לך, אבל אני כבר שומעת את קו הישועות, קו ההלכה, שלוחה 1, שלוחה 32, שלוחה 34...".
אני תרה בעיניי אחר אישה שתתעקש לחבוש את ראשי במטפחת ליד אבני הכותל, תדחק לידי ספרון תהילים ותצווה עליי בנועם לקרוא בקול רם את פרק ק', מישהי שתניח בכיסי 20 שקלים ותוביל אותי לקופת הצדקה
תפילה למען גשם בכותל המערבי. האוטובוס מתחיל לעשות את דרכו לירושלים כשהוא עמוס בפנסיונרים מנומנמים, ואף על פי כן אני נזכרת בטיולים שנתיים בבית הספרצילום: אמיל סלמן
תפילה למען גשם בכותל המערבי. האוטובוס מתחיל לעשות את דרכו לירושלים כשהוא עמוס בפנסיונרים מנומנמים, ואף על פי כן אני נזכרת בטיולים שנתיים בבית הספר צילום: אמיל סלמן
אני לוחצת על רומניה ועופרה על מרוקו, ואף שהשחקנים בכל סרטון שונים וכמוהם כתוביות המידע, בולטים קווי העלילה המשותפים: רדיפות. פרעות. עלילות דם. פוגרומים. גזרות. בסוף כל אלה מתלכד העם בארץ המובטחת שבה הוא מוגן
כשאני מוצאת אותה, מתכסים הזיכרונות באחת, ועל כך תודה לאבינו שבשמיים, שאליו אנו עושים את דרכנו בנתיב התחבורה הציבורית. שמה הוא עופרה דוידיאן. היא בת 49. היא נולדה בנתיבות למשפחה בת 13 ילדים, ועם נישואיה עברה לקריית שמונה. אם לשלושה ילדים בני 28, 26 ו-21. הבכור היה אמור להתחתן ב-12 באוקטובר, אבל עקב המצב חתונתו נדחתה. מהאמצעי כבר יש לה שתי נכדות, והצעיר חייל, "לא בעזה".
21 שנה עבדה כמטפלת ובקרִית בחברת סיעוד, ולפני שנתיים פרשה עקב שחיקה. עם פרוץ המלחמה פונתה למלון אורכידאה, אבל אחרי שבוע הכריעה אותה הצפיפות והמשפחה עברה לדירת אייר בי אנד בי, ליד הים ועם ממ"ד, במימון המדינה. לטיול הגיעה לבד כי בעלה פחד להסתובב בעיר העתיקה. "מה יש לך?" היא נדהמת כשאני אומרת מה מזכירות לי המנהרות. "מה הקשר?"
ממתקים, פוגרומים ובוב דילן
עם הגיענו לכותל נחלקים המשתתפים לקבוצות ומקבלים צמיד זיהוי. אנחנו קבוצת מנטה, בעלת הצמיד הירקרק. כל אחד מאיתנו מקבל שקית ממתקים, בקבוק מים ומדריך – חובש כיפה סרוגה בשם צבי טל, מורה בפנסיה. "יש תעלה צרה במנהרות, שבאמת קצת מזכירה את הפירים של עזה", הוא אומר לי במבט מהורהר, "אבל כבר חודשיים היא סגורה. לא, לא בגלל המלחמה, אלא בגלל נזילות. זה קורה בכל שנה". אנחנו מתחילים לרדת בשורה במנהרה רחבה בעלת תאורה רומנטית, מדרגות עץ ואוורור מצוין.
לאחר כמה מילים על אודות המנהרות, שנחפרו במשך עשרות שנים מתחת לרובע המוסלמי עד בסיס החומה המערבית של המקדש, אנחנו מגיעים לאולם קטן, ובו שורות של מחשבים ואוזניות. על הקיר מסך מרכזי. המדריך מבקש מאיתנו להתחבר לאוזניות וללחוץ על הארץ שבה נולדו הורינו, כדי לחוש איך הלכה למעשה כולנו יצאנו מכאן, התפזרנו למרחקים ושוב הגענו לכאן, כדי להתמזג זה בזה. אני לוחצת על רומניה ועופרה על מרוקו, ואף שהשחקנים בכל סרטון שונים וכמוהם כתוביות המידע, עם קווי העלילה המשותפים והידועים: רדיפות. פרעות. עלילות דם. פוגרומים. גזרות. בסוף כל אלה מתלכד העם בארץ המובטחת שבה הוא מוגן.
"במנהרות כאלה נמצאים החטופים", זועקת רוזה ועקנין. "מסכנים, השם ישמור אותם!" שתי נשים ניגשות אליה ומרגיעות אותה, ש"זה לא אותו דבר", ומדרבנות אותה להמשיך ללכת
זה הרגע שבו יש ליישב את הסתירה בעניין המקום המוגן, ולכך מגויס האל, שאומנם נסתרות דרכיו, אבל הדרכים אליו גלויות: ראשית, משכנו. לאחר הסברים על הגשר הגדול שעליו הלכו בעבר כדי להוביל מים מבית לחם, אנחנו מגיעים לבית כנסת מפואר, שכל אריח רצפה בו, מספר המדריך, עשוי אבן שוהם אמיתית ועלה 18 אלף דולר. האל, מתברר, אוהב את זה בגדול. את הכסף לבניית בית הכנסת, ששמו "שערי תשובה", תרם יצחק תשובה, אחד שמבין דבר או שניים באלוהות.
חברי קבוצת מנטה מצטלמים ליד ארון הקודש המגונדר, שלידו אפשר לשגר פתק לכותל, שיגיע לאבנים בתוך 24 שעות, ומשם אנחנו ממהרים לאולם המרכזי, ובדרך עוברים על פני מקווה עתיק וממצאים ארכיאולוגים נוספים. לפתע פתאום נשמעת זעקה. "במנהרות כאלה נמצאים החטופים", זועקת רוזה ועקנין. "מסכנים, השם ישמור אותם!" שתי נשים ניגשות אליה ומרגיעות אותה, ש"זה לא אותו דבר", ומדרבנות אותה להמשיך ללכת.
באולם בלב המנהרות ממתינה לנו ארוחת צהריים לא רעה: מזנון ובו מנה בשרית, תוספות חמות, סלטים ולקינוח עוגות וקפה. בזמן שאנחנו אוכלים מנעים לנו את הזמן אורי פישר, זמר וגיטריסט, שמבקש שנזרוק לו בקשות אישיות. נאור מבקש בוב דילן, אחר מבקש חנן בן ארי. התהודה בחלל מושלמת, ובעוד פישר מחפש את האקורדים של "בלוז כנעני", גוררות שתי נשים דתיות שולחן פלסטיק ענק ומכריזות על הפרשת חלה, שתיאפה בסוף הברכות, ואם נמתין נוכל לקבל נתחים ממנה. אחרי ברכות לשלום החיילים ולהחזרת החטופים ופרק תהילים, אנחנו יוצאים באותה דרך שבה הגענו, כדי לעקוף את היציאה אל הרובע המוסלמי.
כותל גרסה 82, 106 הערות תיקון
באור היום נגלה לפנינו הכותל, ויש לנו רבע שעה כדי לשטוח מולו את משאלותינו, למקרה שכל הדרכים עד כה נתקלו במבוי סתום. בתום המשימה נזכרת עופרה ש"לא עשינו את המשקפי תלת ממד", ומדרבנת אותי לרוץ בחזרה פנימה. "את חייבת", היא צועקת תוך כדי ריצה, "ואל תשכחי להסתכל שם לכל הכיוונים". מתנשפות, אנחנו מתיישבות באולם החשוך, ושם נגלה לפנינו בית המקדש טבול בזהב ובאש. כששוב אנחנו ממצמצות כנגד השמש ממהרים אליי אנשי לשכת הדוברות של המקום, ומשדלים אותי להיכנס פנימה "לעוד שבע דקות, לא תתחרטי".
הכנות להפרשת חלה. אחריה אנחנו יוצאים באותה דרך שבה הגענו, כדי לעקוף את היציאה אל הרובע המוסלמי צילום: ורד זינגר
משאת הנפש עכשיו היא להגיע לאוטובוסים, שבהם יהיה אפשר לצנוח לשינה עמוקה, שלא תוּפר גם כשיישומון צבע אדום בטלפונים יתריע על עוד אזעקה בקריית שמונה
שוב אני רצה אל אולם חשוך, שבמרכזו במה קטנה. בזמן שסרט המתאר את התפתחות בית המקדש מוקרן בכל הכתלים, קורם המשכן אורות וצללים במרכז הבמה, ומסתובב לנגד עינינו. בתום המיצג, ששמו "שער השמיים", מתרומם וילון שחור ואנו חוזים בכותל המערבי הממשי. עיניה של עופרה נוצצות מהתפעלות. "זוהי גרסה 82, שנרשמו לה עד כה 106 הערות תיקון", מדגיש דב רבינוביץ', מנהל האגף לחינוך והדרכה בקרן למורשת הכותל המערבי. "זה רק פיילוט, אבל איך שהגיעו המפונים התחלנו להריץ את זה, כדי שזה ייתן להם עוד כוחות".
בחוץ אנו מגלים שעוד טקס מתקיים לכבוד המפונים, ובו תפילה לשלום החיילים והחטופים. שוב פורט אורי שרון בגיטרה, והפעם הוא שר "עוד אבינו חי". בערב, מספרים לנו, יודלקו כאן נרות ב-136 חנוכיות, כמניין החטופים, אבל קבוצת מנטה כבר כורעת תחת עומס הכוחות שהוחדרו בה. משאת הנפש עכשיו היא להגיע לאוטובוסים, שבהם יהיה אפשר לצנוח לשינה עמוקה, שלא תוּפר גם כשיישומון צבע אדום בטלפונים יתריע על עוד אזעקה בקריית שמונה.
