05/09/2024
היא הגיעה למצפה הגבורה בשדרות, והתישבה על הנדנדה. חמושה במשקפיים כהים, הביטה לעבר רצועת עזה. פעם, לפני הרבה שנים, היכרתי את אזור בית לאהיה ובית חנון, כמו את כף ידי. זה היה כשעוד הסתובבנו שם עם כומתות.
בדיוק סיימתי להסביר לתיירים שאיתי, על שילה כהן ז"ל, ולמה אני מתחבר לדרך שבה בחרו לזכור אותו. את משדרות? שאלתי. היא הנהנה.
ואיך את מרגישה עכשיו?
זה היה האות לשיטפון של רגשות, תחושות ומחשבות. כאילו היא חיכתה שמישהו ישאל אותה, ישים לב שהיא קיימת. לא עצרתי בעדה. היא מצידה, לא עצרה את הדמעות. גם התיירים שהיו איתי.
היא בת 26, ומאז שהיא זוכרת את עצמה, היא חווה את הסיוט של הקסאמים. בשבעה באוקטובר היא ראתה הכל מהמרפסת של בית הוריה. מראות שאף אחד לא אמור לראות. יש לה חברים שנרצחו, אחרים שעדיין חטופים בעזה.
הטראומה ניכרת. בילבול, דמעות והמון רגש.
אנחנו שקופים היא אומרת לי. וברגע של קוהרנטיות וזעם היא אומרת לי שכולם שם למעלה צריכים ללכת. אבל את האנרגיה שלה היא שומרת כדי להחזיר את החברים שלה שעדיין חטופים בעזה.
אתה מבין, היא אומרת לי, אותי לא ינצחו. אני שייכת לכאן ואם אפשר אעבור לגור באחד הקיבוצים שנפגעו. שניה אחרי, היא שואלת אותי למה להביא ילדים. בשביל שהם יחוו את הסיוט שלי? אני לא מאחלת את זה לאף אחד.
מדי פעם אני מבקש פאוזה כדי לתרגם. גם התיירים שאיתי בסערת רגשות. זה מפגש אותנטי עם הטראומה.
ויש מי שמקשיב לך? היא מחייכת אלי חיוך מריר. הייתי במרכז החוסן. אבל אין להם מקום בשבילי, אז נתנו לי כדורים. אני מסתכל על הג'וינט שהיא מחזיקה ביד, ומבין שלא רק שהיא שקופה, אף אחד גם לא מחפש אותה.
אין לי מילים, אבל תודה על השיתוף. לאף אחד אין מילים היא עונה ומנגבת את הדמעות. אבל תודה שהקשבת, ותודה שהבאת אותם לכאן.
היא חכמה, רהוטה, ורגישה. והעובדה שהפכנו את הקסאמים לבעיה שלה בלבד, זה עונש שלא מגיע לה. לא מגיע לאף אחד, ומי יודע כמה כמוה מסתובבים בינינו?
אין לי מילים אמרתי, אבל במקום שנגמרות לי המילים, יש חיבוק ואוזן קשבת.
ירדנו מהגבעה. היא בטח הדליקה את הג'וינט והסכלה על עזה. פעם, לפני הרבה זמן, הסתובבתי בסמטאות האלה. זה היה כשעוד הסתובבנו שם עם כומתות.
