30/11/2022
לקרוא להפנים ולהתחזק דורון אלמוג אתה האלוף הפרטי שלי.
אמא שלנו, האשה הכי אמיצה, הכי קשוחה והכי צנועה הלכה אתמול לעולמה. האשה שנתנה לנו חיים ואהבה ללא גבול.
עמדתי דקות ארוכות ליד גופתה, נותן דרור לדמעות שהיא אצרה כל חייה. "אצלנו לא בוכים" אמרה כשראתה דמעות בעיני.
שעות לפני שנפטרה, גערה ברופא שהגיע לקחת דם והתנצל בפניה שקשה לו. שהוא מצטער שמכאיב לה. "אם קשה לך, לך לנוח בבית" אמרה. מעולם לא התלוננה ולא התקרבנה. לא כשערן אחי נפל, לא כשערן בננו אובחן עם מוגבלות קשה, לא כשערן בננו נפטר, לא כשביתנו שוהם נפטרה, לא כשעמית נהרג בתחילת השנה. מעולם לא התלוננה על שום קושי. לא כשהבריטים כלאו אותה בלטרון בשבת השחורה (29/6/1946), לא כשנפלו חברים במלחמת העצמאות ובמלחמות שבאו אחר כך. אותו חיוך אמיץ שעיטר את פניה כשישבה על המגדל בנגבה כשהמצרים התחילו לסגת ב-12/7/1948 , אותו חיוך אמיץ שהוביל אותנו באוקיינוסים של כאב.
"אצלנו בבית לא יהיה שכול. אינני רוצה שאנשים יעברו לצד השני של הרחוב מכיוון שערן נפל במלחמה" אמרה. קרוב ל-40 שנה עמדה בגאון בראש "יד לבנים" ראשון לציון וניסתה להעניק למשפחות שכולות רבות כוחות אל אנושיים. גם אני חשבתי שהכוחות שלה אל אנושיים. שאין דברים כאלו.
נתתי לה נשיקה אחרונה, מרטיב את מצחה בים הדמעות שלי ויצאתי החוצה מחזיק בידי את ערמת הדפים שנתן לי האח התורן במחלקה, להמשיך את מסע חייה, חיינו, כמו שהייתה רוצה. להמשיך לחיות באומץ חיים של משמעות. להמשיך ולהעניק אהבה וחום. להמשיך לחיות למען הדבר שהיא ובני דורה, ראו בו את הדבר הקדוש ביותר. מדינת ישראל. הנס האחד אין שני.
לנשוך שפתיים כשקשה ולהמשיך קדימה. עוד צעד קטנטן לעבר המקום הנשגב אליו חלמו. לבנות כאן חברת מופת.
מצורף הראיון שנתנה על חייה לפני כשלוש שנים:
https://youtu.be/IB8UcDhv3O0