02/10/2022
היא מרגשת אותי, צילה זן-בר צור. תקדישו 2 דקות ותקראו מה כתבה : בואו !! 2 הזדמנויות למפגש איתה במסגרת טיול : 19.10 וכן 27.10. המפגש איתה יהיה : בית מרחץ נשי - סיפורים על כוס צ'אי
מופע יחיד המספר על טקסי נשים במרכז אסיה, בשילוב סיפורים, אביזרים פולקלוריים וטקס משאלות.
מחכה לכן !!
'שמרי על הקיכלי' - ספר שירה בהשראת המפגשים שלי עם הנשים האפגאניות מקבוצות אתניות ודתות שונות
פתח דבר:
"אני כותבת בתבלינים" – עדות פואטית של הנשים האפגניות
"הייתי פרח כותנה", סיפרה לי סבתי בשפת הדָארי, אחת משתי השפות הרשמיות שדיברו יהודי אפגניסטן.
הייתי בת 11. כשהייתה בגילי היא התחתנה בהֵרָאט. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? אלו המחשבות שהתרוצצו בתוכי, התגוששו, דקרו, הכאיבו לי בבטן.
"זו בושה, זו בושה", היא מִלמלה בעודה טווה בפלך חוטי כותנה.
- "אז זו בושה להיות אישה?" שאלתי אותה.
- "לא, לא בושה להיות אישה, אלו היו החיים שלנו באפגניסטן, אלו היו
החיים". הבטתי בקמטים שחרשו את פניה. כמו המפה של ח'וראסאן הקדומה, המשורטטת בקווי נהרות, הרים ונתיבי מסע. "לנו הנשים יש הרבה כוח", אמרה סבתי לבסוף. "אנחנו בוראות חיים, אנחנו יודעות לרפא, אנחנו מבשלות, אנחנו מספרות סיפורים, אנחנו תופרות בגדים, אנחנו לומדות".
- "אבל סבתא", קטעתי אותה, "את לא יודעת קרוא וכתוב, את לא משכילה", הטחתי בה.
- "אני כותבת בתבלינים", היא אמרה לי והביטה בי בעיניה העצובות הבוערות.
לא ידעתי אז שהנשים שלנו יודעות לכתוב בתבלינים. במקל של כורכום הן כתבו קינות, במקל של קינמון הן כתבו תפילות, בזנגוויל הן כתבו מפות מסע, באניץ של זעפרן הן כתבו געגועים. אז לא ידעתי את הסודות של הנשים שלנו. נולדתי בארץ חדשה, לשפה חדשה, וכמעט בזתי למסורת. אהבתי את סבתי וחשבתי כמה שהיא מסכנה שנולדה וגדלה בארץ פרימיטיבית. אז לא ידעתי דבָר.
עם הזמן עברתי גם אני תמורות. למדתי לפענח את הסודות של הנשים שלנו. למדתי שהכלים המערביים לבחינה אנליטית של מִגדר ותרבות אינם הולמים את המחקר הזה ושאני זקוקה למילון מושגים חדש כדי להבין את תפישת הנשיות של הנשים האפגניות. 'פרח הכותנה' של סבתי גילם את הפואטיקה של הנשים. בכל פעם גיליתי משהו חדש. ללא שיפוטיות, ללא בחינת טוב או רע, ללא חשיבה דיכוטומית.
ספר השירה הזה נכתב כחלק מעדות פואטית של עבודת שָׂדֶה עם הנשים האפגניות שעשיתי במשך כ־15 שנה. פרי מחקרי הובא בדוקטורט שכתבתי באוניברסיטה העברית בנושא: "תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגאניסטן בישראל" [2012]. הנשים שראיינתי בארץ ובעולם היו בנות 80, 90 ואף 100 ויותר. הנשים האלה, שחיו בחברה פטריארכלית והיו מוכפפות למשטר הגברי, שוררו את חייהן ואת עולמן. הן היו מיילדות, מרַפאות, מקוננות, עורכות טקסים, מפענחות חלומות, רוחצות מתים, בלָניות, מספרות סיפורים, אורגות שטיחים ועוד.
מתוך כאבן של נשים שנכפה עליהן בגיל צעיר (11–12) להינשא לגברים זרים ולעקור לביתם, להרות וללדת, כשרבות מהן ורבים מיילודיהן לא שרדו; מתוך ההשתקה ארוכת השנים והאומץ שאזרו לספר על חייהן בראיונות בשאיפה להעביר מסר לדור הנשי הצעיר – מתוך כל אלה נכתב הספר 'שמרי על הקיכלי'.
עם הנשים הללו נמנות גם סבתותיי, דודותיי ובנות משפחתי שעלו לארץ בשנות ה־30 וה־50, כמו גם נשים מקבוצות אתניות נוספות שחיו באפגניסטן. רוב הנשים שראיינתי לעבודת המחקר שלי כבר אינן בין החיים. במהלך הראיונות איתן הן הכתיבו לי צוואות רוחניות ובין היתר ביקשו שאשמיע את קולן גם לאחר מותן, למען ישמעו בנות הדורות הבאים את סיפורן האישי והמִגדרי יקבלו השראה וכוח מתעצומות הנפש והרוח שעזרו להן לשרוד בתנאי מחיה קשים, ויידעו לפלס להן בחייהן דרך עצמאית ועתירת משמעות.
בין הנשים האלה היו גם פליטות אפגניות, חלקן משוררות מחאה שהשתייכו לקבוצת 'מחט הזהב' (سوزن طلا – סוּזַן תַלַא) – שם צופן למשוררות ולסופרות שפעלו באופן מחתרתי בתקופת שלטון הטליבאן בתקופה שבה נאסר על הנשים לצאת מן הבית וללמוד. הן הקימו את בית הספר לתפירה 'מחט הזהב' (הטליבאן אישר הקמת בתי מלאכה לנשים), ערמו בתיק הלימוד שלהן כלי תפירה, חוטים ובדים, ומתחתיהם הסתירו ספרי שירה, הגות ופרוזה.
משוררות אלו לימדו אותי את הפַּשְטוּ לנדיי (پښتو لنډۍ – Pashtu Landey) – סוגת שירה הרווחת במסורות האוראליות של שבטי הפשטו באפגניסטן. סוגה זו עוסקת בחמישה נושאים: מלחמה, מולדת ופטריוטיזם, פרידה, אהבה וארוטיקה, ולבסוף ייאוש, אבל וצער. שיר לנדיי מורכב משתי שורות בלבד, המונות 22 הברות בסך הכול. פירוש המונח 'לנדיי' בשפת הפשטו הוא 'נחש קטן ארסי', רמז לאופייה הקצר והסאטירי של הסוגה ול'הכשה' המגולמת בה. חלק מן העדויות שאספתי, המובאות בשירים שכאן, מהדהדות את שירת הלנדיי, שיש בה הֶקשר חברתי פוליטי ומגדרי כפי שהביעו הנשים בראיונות שערכתי עמן.
בעקבות כיבוש אפגניסטן על ידי הטליבאן באוגוסט 2021, המדינה קרויה כעת 'האמירוּת האסלאמית של אפגניסטן', ומתנהלת מתוך פרשנות קיצונית של השַריעה. בדומה לתקופה הקודמת של שלטון הטליבאן (1996–2001) אנו עדות לשלילה אלימה של זכויות הנשים ולהגבלת חופש הביטוי, התנועה, הלימוד, החינוך, הפרנסה, האומנות והספורט.
באפגניסטן חיות כיום כ־18 מיליון נשים וילדות מקבוצות אתניות מגוונות בשליטת משטר הטליבאן, אשר משתיק את קולן ומוחק באִבחה את כל הישגיהן ב־20 השנים האחרונות. נשים שכיהנו בתפקידים בכירים בשדה הפוליטי, האקדמי, החינוכי, המדעי, הרפואי והאומנותי סולקו חזרה לביתן תוך איומים על חייהן, מאסר ואף הוצאה להורג. חלקן הצליחו לברוח, חלקן פליטות חסרות בית, וחלקן ירדו למחתרת. על פי הדיווחים מהשטח מצבן על סף קריסה. הן מבקשות עזרה והפגנת סולידריות מנשות העולם.
באוקטובר 2021, במסגרת פסטיבל ימי שירה של אגודת הסופרות והסופרים בישראל, יזמתי והנחיתי יחד עם משוררות ומשוררים אחרים מפגש סולידרי: 'מבעד לבורקה משתקפת ציפור שיר חופשיה' – ערב שירה והזדהות עם הנשים האפגניות. כל משורר ומשוררת קראו שיר מפרי עטם. כמה מהשירים נכתבו במיוחד לאירוע זה. במהלך הערב נערכה גם התרמה מטעם ארגוני סיוע לעזרה לפליטים ולפליטות האפגניות. המסר המרכזי של המפגש היה להביע הזדהות ותמיכה עם מצבן של הנשים האפגניות ולהפיח בהן תקווה.
ספר זה מוקדש לנשים האפגניות בנות כל השבטים והזהויות הדתיות. מי ייתן ותגשימו את זכותכן לחיים, ליצירה ולחירות.
צילה זן־בר צור,
קיץ 2022
שמרי על הקיכלי I צילה זן-בר צור
עורכת: טל ניצן
הוצאת אסיה, אוגוסט 2022
בצילום: סבתי מח'בול
