02/07/2024
אני מיקה אנגל, בת 19 מקיבוץ ניר עוז. (English below)
גדלתי בקיבוץ, חונכתי בקיבוץ, הקיבוץ הוא הבית שלי, וממנו נחטפתי. בשבת השבעה באוקטובר, התחילו 52 הימים הארוכים, הקשים, והנוראיים בחיי. חמישים ושניים ימים בהם הייתי בשבי.
היום לפני שבעה חודשים חזרתי משבי החמאס, וחיי השתנו לחלוטין. התרגשתי מאוד להגיע שוב לארץ, אבל זה גם היה קשה, ועדיין קשה. גיליתי שהבית שלי הוא לא הבית שלי, שהמשפחה שלי כבר לא אותו דבר, שהקיבוץ שלי כולו נחרב, שהמדינה שלי היא אחרת.
אני לא בטוחה שתבינו את התחושה שמלווה אותך אחרי שאתה חוזר מהשבי. אני לא בטוחה שתבינו את הפחדים שאיתם אני מתמודדת. את תחושת חוסר הביטחון שמלווה אותי. את המחשבה שאתה אמנם בישראל, אבל מתהלך בה כמו חייזר שלא קשור אליה.
שבעה חודשים עברו, הגוף שלי פה, אבל הראש שלי שם והנפש שלי עוד מחפשת מקום. איבדתי את אבא שלי, רונן, שנרצח ועדיין מוחזק בשבי. איבדתי את עמיתי, אחי הגדול בנפש, שהיה שינשין בקיבוץ ונהרג בפיצוץ כשנלחם עבור כולנו בעזה. עברו שבעה חודשי מאז שראיתי את דוידי, דוד קוניו, השותף שלי לשבי. אני כל כך מתגעגעת אליו וקבענו כל כך הרבה דברים לעשות כשהוא יחזור. בכל יום אני חושבת עליכם. בכל יום אני מתחננת שתחזרו כבר. בכל יום אתם איתי, עד שתגיעו הביתה.
תנו לנו להשתקם. אנחנו לא יכולים כבר. אנחנו לא יכולים להמשיך בחיים שלנו כי אנחנו כל יום קמים לאותו האירוע. עד שלא כולם יחזרו, אנחנו לנצח נישאר משפחת השכול ומשפחת השבי. הם לא יכולים יותר לפספס ימי הולדת, הם לא יכולים לפספס יותר חגים, הם לא יכולים להמשיך לחיות ככה.
זה בלתי יאמן, אבל אני וכולנו בשלב הטראומה. מחכים לשלב הפוסט טראומה. מחכים שהסיוט הזה יעבור. אני הייתי בשבי, אני יודעת כמה זה קשה. ואתם לא הייתם, בבקשה. כולם צריכים לחזור הביתה, עכשיו.
***
דבריה של מיקה אנגל בעצרת להשבת החטופים בקריית גת. אביה, רונן אנגל שנרצח ועדיין נמצא בשבי החמאס, דוד קוניו, ועוד 33 חטופים וחטופות מניר עוז, נמצאים כבר 269 ימים בשבי.
My name is Mika Angel, I'm 19 years old and come from Kibbutz Nir Oz. I grew up in the kibbutz, I was educated in the kibbutz, the kibbutz is my home and from there I was abducted.
Saturday October 7th was the beginning of the 52 longest, most difficult and harrowing days of my life. I was a hostage for fifty two days.
7 months ago today I was released from Hamas captivity and my life has since been turned upside down. I was thrilled to return to Israel, but it was, and still is, extremely difficult. I discovered that my home is no longer mine, that my family is not the same anymore, that my Kibbutz was totally destroyed, that my country has changed.
I am not sure you can understand the feeling one has when one is released from captivity. I doubt that you can appreciate the fears I struggle with, the feeling of insecurity that accompanies me, the sense that although I am in Israel, I am like an alien from another planet.
Seven months have passed. My body is here, but my soul is still wandering. I lost my father, Ronen, who was murdered and his body is being held by Hamas. I lost Amiti, who was like a big brother to me. He had volunteered in the kibbutz and later was killed in an explosion when fighting for all of us in Gaza. Its been seven months since I last saw Davidi, David Cunio, who was imprisoned together with me. I miss him so much, we had so many plans for when he too will be released. I think of you all every day. I beg for you to come back already. You are with me every day until you return home.
Let us be rehabilitated. We can't take it any longer. We can't continue with our lives because we keep waking up to the same reality. Until they all come back, we will remain a bereaved, adducted clan. The hostages can't continue to miss birthdays, holidays and special occasions. They can't continue living like this.
This is unfathomable, but me and my community are still deeply in the traumatic phase. We have not yet reached post trauma. We are waiting for this nightmare to end. I was a hostage. I know how hard it is. you weren't. They all must come back now. Please.
