26/03/2023
אתמול הדרכתי תיירים בכל מיני אתרים בארץ, אכשהו הצלחתי למשוך אותם לסיום היום שלנו במרכז הכרמל, מכמה סיבות:
1. חיפה מדהימה ומרכז הכרמל הוא פנינה לא מוערכת שאפילו תיירים ממנהטן ידעו להעריך אתמול. וגם ככה היינו בתצפית באהיים.
2. במרכז הכרמל יש את הגלידה הכי טעימה בעיר LEGENDA כמובן! רק שיחזרו להכין את הטעם של חזיר הבר ואז בכלל זה יהיה שוס תיירותי.
3. ההפגנה והמצעד התחילו משם, וגם ככה הצטרפתי למוחים בסוף הסיור.
אז למה אני כותבת את כל זה? כי בין סיום הסיור לתחילת ההפגנה נותרו בידי 30 דקות, החלטתי לראות עד כמה מגדלי גד זאבי הצליחו להתקדם ולהרוס עוד כל חלקה ירוקה וטובה. נחרדתי לגלות שהמנזר של האחיות הברוהמאיות שהיה מקום מגוריהם של 80 חברי עמותת נדר, עזוב, נטוש ולפי נסיונות ההרס במקום נראה שבקרוב ב"צער רב" יצטרכו להכריז על אי כשירותו והריסתו והיי איזה כיף עוד מגדל בלב שכונה ירוקה שהיתה בה פעם היסטוריה עשירה. ולעולם לא.
אז קצת על מנזר מגידו 3, שהשם של רחוב מגידו והצולב שלו רחוב גורג אליוט כבר מזמן איבדו כל קשר למקומם בזכות בנייני גד זאבי. השמות שמספרים לנו בדיוק על האנשים והמאורעות שקרו לפני 100+ שנים.
לגבי השמות בפוסט אחר על מנת לא להתיש את הקוראים:)
המנזר הוקם ב1903 על ידי המנזר של האחיות הברוהמאיות, יש להן מנזר נוסף ברחוב יפו ליד המושבה הגרמנית בחיפה, ומנזר נוסף בירושלים, הן הגיעו לארץ לאחר הטמפלרים הגרמנים, הטמפלרים שהגיעו 30 שנה קודם לא היו מיסיונרים בכלל וחשבו שמקומנו (היהודים כעם נבחר וסגולה) לא פה.
לעומתם המיסיונרים השונים - לדוגמא מנזר האחיות הברוהמאיות חשבו שזה יהיה טוב לנצר כל מוסלמי ויהודי שחיים כאן ובדרכי "תחבולה" ניסו בכל דרך אפשרית לנצר את היושבים על ההר, כך שהמנזר עצמו הוקם על מנת להיות בית הבראה סוג של בית חולים ולידו בית הספר דוד ילין שנהרס ביוני האחרון (כי למי אכפת בכלל מהיסטוריה) היה בית הספר שנבנה על ידי המנזר - כדי לספק חינוך לכל ילד באשר הוא - מוסלמי נוצרי או יהודי (כמובן מתוך כוונות לנצר את התלמידים), כמובן שבתקופה העתמאנית לא היה חינוך חינם ולרוב המקומיים לא היה חינוך בכלל ולכן זה היה פיתרון נהדר לחלק מהתושבים.
ישנם חיפאים ותיקים שיכולים לספר על כך שלמדו שם עוד עם הנזירות! וזו היתה ילדות נהדרת עבורם, ואכשהו הם לא נוצרים היום:)
האדמות הללו ששייכות לכנסייה הצליחו להימכר לפני הרבה שנים לגד זאבי, המנזר עצמו בתכנית הראשונה היה אמור להיהרס גם כדי להרוויח עוד בניין.
בסוף הוחלט שהוא ישאר ועד אליו יהיה "גן" (נחיה ונראה)
בנתיים מביקורי אתמול נחרדתי למראות, כי בשולי המבנה הכה מיוחד ומדהים והיסטורי שכזה בן מעל 100 שנים שלא קיבל טיפת כבוד הראויה לו, הגיעו החוצבים, הפועלים והשופלים עד לקצותיו ומתחילים לאכול אותו בפינות.
אני מקווה מאוד שלא נשמע בקרוב על כך שלצערנו המבנה לא כשיר למגורים (ממש כמו ביתה של ליידי דאונס במורד הרחוב שהפך למשרד מכירות ובהמשך יהפוך להרס מוחלט ואולי עוד בניין כמובן)
המצב כרגע הוא שחברי העמותה לא שם, המקום פרוץ ונטוש, המבנה מדהים, הפעמון ההיסטורי שהיה תלוי מהגג כבר נגנב, האריחים האותנטיים בכל מקום, הדלתות והחלונות, איך אף אחד לא לוקח פיקוד ושומר על המקום היקר והכה מיוחד, הפינה המסתורית הקסומה והכי יפה במרכז הכרמל
עצוב ומייאש!
נ.ב-
אסיים בנימה אופטימית - צרפתי תמונה של שלושת הילדים של משפחת התיירים מאתמול - הם היו הכי מאושרים בעולם לרוץ בטיילת לואי ונדהמו מהנוף המטריף!
ולמי שהיה גיבור וקרא עד כאן אצרף את מילותיה של יהודית קציר שכבר לא ניתנות לראייה והבנה בשטח :
טיפסתי במדרגות לרחוב מגידו ופסעתי לאורך חומת האבן הגבוהה של מנזר סנט מקסימוס. הניחוח היבש של הברושים. דִנדון הפעמונים החגיגי. הנזירות, נמוכות־קומה כילדים, יוצאות ונכנסות בשער הברזל בשביסיהן האפורים ובשמלותיהן השחורות, הארוכות כאילו אין להן כפות רגליים. צלבי־כסף על החזה, עיניהן באדמה, חסרות־פָּנים. בהפסקות נעמי ואני עושות זו לזו סולם גנבים, מציצות אל תוך הגן מעֵבר לחומה הגבוהה שמפרידה בין בית־הספר לבין המנזר לראות מבעד לירק הברושים כתמי פרחים צבעוניים. עכשיו היה שַׁעַר המנזר פתוח. לא, לא היה שַׁעַר, רק פתח רחב. לראשונה עמדתי בלב המסתורין. הגן הגדול מוזנח, שיחי הוורדים פרועים. מחלונות מבנה האבן השתלשלו כבסים ססגוניים וג׳ינסים והבל תבשילים ובליל שיחה ברוסית. גבר מאפיר ישב בכניסה ליד שולחן פורמייקה ורשם משהו במחברת־שורות של תלמיד. כן, כאן אכסניה לעולים חדשים. נזירות? נזירות אין, אמר ברוסית, יום אחד התעופפו להן, ידיהן מצמידות את שמלותיהן לירכיים והרוח מורטת בשביסיהן, טסו מכאן לתמיד. הודיתי לו בעברית, רוסית אני לא יודעת, ויצאתי. עמדתי ליד הגדר המסורגת של בית־הספר. עיני נדדו מן האורן עב־הגזע, שהיה התחנה הראשונה ב׳הקפות׳, אל אבן השפה, שמעדתי עליה בכיתה ג׳ כשברחתי מאלי גוטמן הבריון ב׳הבנים על הבנות׳ ושברתי את שתי השיניים הקדמיות. במשך שנים ממששת עם קצה הלשון את השַׁעַר הקטן שבפי, נזהרת מלחייך, שלא יראו דרכו פנימה ויֵדעו שהמום הוא בתוכי. דרך שער בית־הספר התפרץ עכשיו נחיל של ילדים, כאילו עוד עומד כאן במדיו הצחורים חיים־עם־האופניים, שחום וחייכני, דומה לנאצר; כותונת מגוהצת, מכנסי שלושת־רבעי עם קפל מעל לברך, גרביים משוכים עד מתחת לברך, נעליים שחורות מאוּבּקות של ערבים, ארגז הארטיקים הלבן עם תמונת האסקימוסי תלוי על הכידון, והוא סוחט את צפצפת הגומי השחורה שנשמעת כמו פְלוֹץ. ידיים מוכתמות בדיו קפוצות סביב הלירות והאגורות. חיים תביא ארטיק-לוּקס-על-שני-מקלות, חיים תביא סֶנקוֹר, חיים תביא קרטיב לימון, חיים חיים חיים.
