08/02/2019
עוד בבכרותו היה ברור שסיאווש יוצא דופן בגודלו.
בגיל שנה ושלושה חודשים כבר התנשא ראשו גבוה מעבר לכתפו הרחבה של ארקן, כך שיכול היה להשעין את ראשו הכבד על שכם בעליו הגאים, ולהמהם ברכות מפתיעה כשרצה תוספת שעורה או גירוד בנקודה מציקה בגולגלתו העבה כלבנה.
כמו רבים במעמדו, לא שש ארקן להסגיר את מוצאו של סיאווש, ממי נרכש או כיצד הגיע זה למדינה. אך כנהוג ברוב המקרים, נראה שמוצאו של הענק האדמוני במזרח איראן, באפגניסטאן או אף במגדל טורקמני מתמחה. אומרים כי במקרים נדירים עוד מגיעים דומיו מחצרות היורוק, הנוודים האחרונים של הרי אנטוליה.
תשע שנים עברו מאז הגיע סיאווש לחצרו של ארקן במערב אנטוליה והקיצים החמים שחלפו מאז עברו עליו באימוני דחיפה ובחיזוק אופיו כהכנה ליום פקודה. כך לבסוף, גדול בהרבה מאמו בעלת הדבשת היחידה, ואביו הבקטרי, ונושא על גבו העצום את שמו של גיבור האפוס האיראני העתיק, השאהנאמה, פילח סיאווש את ערפל הבוקר, ראשו בשמיים וכפותיו הרחבות בבוץ, והתקרב אל הזירה.
על אף כי מקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים כיום באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים.
הסיבה להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius
), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת משא ועבודה. הם חזקים בהרבה משני הוריהם, וגם גבוהים מהם, ואופיים הנוח עושה אותם לבעלי ערך מיוחד.
תכנותיהם אף זכו לאיזכור בפסוקי החדית' העוסק דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" , בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.
גמלי הכלאיים הללו פוריים לרוב, אך המקורות כולם מציינים כי בניגוד לדור ההורים, תוצרי הכלאת ההמשך הם יצורים חלשים, רעי מזג להפליא, מטומטמים למדי, ומסוכנים לעצמם ולבעליהם.
השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הטוב ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המסחר, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, ואלה החזיקו את עדריהם המעורבים בערבות שמצפון לים הכספי.
המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה לתחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית כלוחמים, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.
זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם הישירים, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלי "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס.
בינתיים בזירת הגמלים המאובקת נערכים צאצאי הסלג'וקים, חמושים במעילי עור, אפופי עשן וראקי ורעש תופים למראשותיהם, להמשך הקרבות.
לבסוף קורא הג'זגיר, כרוז הארוע, בשמו של סיאווש וזה מוכנס בכבדות לזירה, אפיריונו עטור הצדפות והגדילים קורע את שמי ינואר האפורים בהבזק של צבע.
בשולי הזירה כבר מהדס לו באפיריונו "קארא מוראט", עיניו כמעט חורגות מגולגלתו בדריכות ונחיריו שוצפים ריר מקציף בעודו מרטיט את שפתיו העבות. קטן גוף במעט, אך מנוסה בהרבה מיריבו המגודל, קארא מוראט הוא ווטראן אמיתי של זירות הגמלים, אך בגיל תריסר שנים ומעלה, נראה כי מיטב שנותיו מאחוריו. לקול תרועת קרני הזורנה המחרידות ולהלמות מקצבי התופים מובלים היריבים ללב הזירה במעגלים הולכים וסוגרים.
עם הווצרות המגע הראשוני בין המתאבקים המגודלים, מתרחקים שמשי הזירה למרחק בטוח מהבהמות, והשניים, סיאווש ומוראט "השחור" הולמים זה בגופו של זה בעוצמה וצוואריהם משורגים, בעודם מנסים לאתר פרצה בחומת הבשר הבצורה שמנגד.
התאבקות הגמלים מבוססת על הרגלי החיזור של אוכלוסיות גמלי הבר, בהם נאבקים הזכרים על שליטה בטריטוריה ובזכות להזדווג עם קהילת הנקבות. במהלך המאבק רווי האבק, דוחקים הזכרים טרופי הייחום זה את זה באמצעות גופם וצווארם בנסותם לנגוס ברגלי ואוזני יריבם, עד להכנעתו הסופית והמלטותו אל עבר שממת הערבה שבאופק.
ההתגוששות המודרנית מבוססת על אותו עקרון עתיק יומין, אך באופן מוגבל דיו על מנת למנוע פגיעה חמורה של גמל ביריבו. חוטמם של הגמלים על פי רוב חסום בזמם, וצוות מרבה רגליים של שרתים מופקד על הפרדת הניצים במקרה של להט מוגזם.
לאחר דקות ארוכות של מאבק איתנים בהן נראה היה שדבשתו של סיאווש על העליונה והוא דוחק את יריבו "השחור" אל עבר שולי הזירה, מצליח השחרחר, בתמרון גוף זריז, לסגת מעט ולהשחיל את צווארו תחת צוואר יריבו הענק, לבצע נעילת בריח מלאת שריר ולהניף את פלג גופו העליון של סיאווש אל עבר הרקיע, רגליו הקדמיות מתנודדות באוויר. מהלך גמלים קלאסי.
נשימתו של ארקן נעתקת ושפתיו לוחשות עירוב לא קדוש של תפילה וקללה עסיסית, עת שוקיו האחוריות של הגמל הענק כושלות תחתיו והוא צונח על צידו באבק הזירה וכמו הגיבור הטרגי שעל שמו נקרא, מתבוסס בעפרו תחת יד הגורל המעיק את משקלו על אדם ובהמתו כאחד.
בדפי השאהנאמה, הנסיך סיאווש, ודומיו מהמיתולוגיה האיראנית אשר מצאו את מותם במאבק האפי בין ממלכות איראן וטוראן, נעים כולם במעגלים ובמהלכים הולכים וקטנים הולכים וקורסים אל תוך עצמם בידי הזמן והגורל המכביד והבלתי ניתן לשינוי, ונמחצים לחדלון תחת גלגל השמיים הסובב תמיד.
גורלו של סיאווש שלנו לעומת זאת,בחסות בעליו המסור וחוקי הזירה, הוא לקום מעפרו, להתנער בנחרה מקציפה אחת ולצאת מן הזירה עגולת השמיים בדבשת זקופה ורגל רחבה.
ולהלחם יום נוסף.
