07/10/2022
מכתב מקשישה מבית אבות
אני בת 82 יש לי 4 ילדים 11 נכדים 2 נינים וחדר של 12 מ"ר
כבר אין לי בית או דברים יקרים, אבל יש מי שינקה לי את החדר, יכין אוכל ומצעים, ימדוד את הלחצים שלי וישקול אותי.
כבר אין לי את הצחוק של הנכדים שלי, לא רואה אותם גדלים, מתחבקים ומתווכחים. חלקם באים אליי כל 15 יום, חלקם כל שלושה או ארבעה חודשים, וחלקם אף פעם.
כבר לא עובדת בחורף, לא אופה עוגות, לא חופרת בגינה. עדיין יש לי תחביבים ואני אוהבת לקרוא, אבל העיניים שלי כואבות במהירות.
אני לא יודע עוד כמה זמן, אבל אני צריך להתרגל לבדידות הזאת. כאן בבית, אני מנחה עבודה קבוצתית ועוזרת למי שגרוע ממני ככל יכולתי. עד לא מזמן הקראתי בקול רם לאישה לא ניידת בחדר לידי, היינו שרים ביחד, אבל היא מתה לפני כמה ימים.
אומרים שהחיים מתארכים למה? למה? כשאני לבד, אני יכול להסתכל בתמונות של המשפחה שלי וזכרונות שהבאתי מהבית. וזה הכל.
מקווה שהדורות הבאים יבינו שמשפחות נולדות שיהיה להם עתיד (עם ילדים) ושהם לא שוכחים את המשפחה גם לעת זקנה.
בבקשה אל תראו את זה לילדים שלי.
סבתא מריה
@צחי ברקת | @לא יאומן כי יסופר
