קלרה אונגר - טיולים ברוח

13/02/2024

יש לי יד לא רעה לציור, אבל איכשהו מעולם לא השקעתי בזה כי היה לי קל לברוח למקומות אחרים כשנשמעו סביבי "אבל זה לא נראה כמו עץ" או "מה זה היצור הזה בעצם" וכל ההערות המורידות של המבוגרים. כשהתיישבתי לפני כמה חודשים לראשונה ליד אובניים, הבנתי את הפער שבין הקלילות הווירטואוזית של המורה לבין האצבעות הכושלות והגב התפוס שלי וחזרתי לכייר עם הילדות ביצירה חופשית, שבה האצבעות שלי כושלות רק קצת פחות.

התווך היחיד שאני מרגישה שנכנע לי ובימים הטובים רוקד אתי כמו כלים שמופיעים מאין על אובניים – הוא מילים. מילים בזמן הזה הן תווך מתעתע, אינפלציוני, זול, פלסטלינה רכה מדיי, אבל הן הפליידו שלי לטוב ולרע.

אני מניחה כאן קישור לקבוצת ווטסאפ שקטה שאשלח בה רשימה שבועית, כמה מילים על הדרך, על מקומות, על זרות והגירה, על זהות יהודית וישראלית. על הזמן הזה. מוזמנים בחום להצטרף וגם לשלוח הלאה.

ובתמונה: מי גר בדלת המכושפת שליד ביתנו החדש באנגליה? אם תתקבצו בקישור תדעו.
https://chat.whatsapp.com/DYALhdtzoM0HMeM34Exzz4

22/12/2022

הו הפער שבין הפוטנציאל ומימושו! גן לאומי אשקלון הוא אחד המקומות היפים והפחות מוכרים בארץ, שמסיבות ידועות מתויג כ"דרום הארץ" אבל עדיף לנסוע אליו מלהתנייד לכל מקום אחר כמעט באזור המרכז. איתרע מזלי להגיע הפעם ברגע שבו עמודי הבסיליקה הרומית ששוכבים כבר נצח במצב אופקי בין ההריסות - מתרוממים מחדש למצב אנכי. לא רואים בווידאו את התהליך המקדים של יציקת החלק החסר בעמוד אל תוך התבנית והברגת בורג הטיטניום שמאפשר את הסיבוב. אני מודה שמחזות מכניים מהסוג הזה לא עושים לי את זה עפ"י רוב, אבל הפעם נעצרתי בהשתאות והצדעתי בלב למי שמרכיבים (במאמץ!) עוד חתיכה מהפאזל הבלתי אפשרי של המקום הזה.

08/06/2022

לפעמים המקומות שמסתובבים בהם מתכסים באבק של שגרה והרגל, אבל יש ימים שפתאום נזכרים שיש קסם גם במעגלים החוזרים והנשנים של היומיום. הבוקר, בעברי באופניים ברחוב הרצל, נתקלתי במיצג שאילו הייתי רואה במוזיאון לא בטוח שהייתי נעצרת, אבל באמצע הרחוב המפורק בדרום ת"א הוא קיבל משמעות אחרת. חפצים אקראיים, ביתיים, שבורים, מפח הזבל של בתי דרום תל אביב לדורותיהם, נתלו על הקיר ויחד היו הרהור מכשף על בית וחוץ, כניסה ויציאה, ארעיות וקביעות. משמעות נוספת צפה ועלתה פתאום כשהרמתי את המבט לאחד הבתים האחרונים ששרדו מהכפר אבו כביר, שאנשיו כבר מתו מזמן וילדיהם פליטים אי שם במקום אחר.
לא יכולתי שלא להשתתף, אז השענתי את האופניים על קיר והרמתי מהרצפה רעף מרסיי, שנתלש מבית שבנו בפרדסים שהיו כאן לפני 150 שנה וכנראה נהרס בשיני הבולדוזרים החרוצים.
בשביל לאשר את הקסם הרגעי, המהבהב - חלף לי מעל האופניים בדרך הביתה הדוגמן הכי צבעוני בדרום ת"א במעוף חינני במיוחד.

13/03/2022

לפני כמה ימים שוטטתי לפני הדרכה בכרם התימנים החביב, שעובר ג'נטריפיקציה עצמית לדעת ותימנים כבר מזמן אין בו - וכרם עוד פחות. טרחתי והלכתי לשתי נקודות ציון שהמדריכים בשכונה נוהגים להתעכב עליהן; רבי עקיבא 1 ויחיא קפאח פינת ישכון. בשני המקומות הללו התגוררו נשים ראויות לציון שרוב חייהן לא ידעו שהן כאלה - ציפורה צברי ואהובה עוזרי, שתיהן ז"ל. בשני המקומות נבנו בתים חדשים וסיפור החיים המופלא באמת של שתיהן מרחף לו ללא עוגן פיזי. האם סיפור נדון לשיכחה כשכל העוגנים הפיזיים והאנושיים שלו אינם? האם סיפורה של אהובה עוזרי ינדוד עכשיו לדרום העיר, איפה שרחוב 3959 האלמוני קיבל את שמה לאחרונה? כמה סיפורים ראויים לזכירה נעלמים ואינם עם כל דור של אנשים ומבנים שחולף עובר לו? ובזכות מה נשארים דווקא אלו שנשארים? שטף ההרהורים נעצר באופן ארצי מאוד כשהגעתי פתאום לשוק הכרמל, שעוד שומר על חינו העירוני והמחוספס.

01/03/2022

אז ביום שישי האחרון, כשברקע תחזית מאיימת בהחלט, נכנסתי לאוטו ונסעתי שוב לאתר המופלא גן לאומי ממשית . עפתי לי באתר כמה שעות טובות בין קרעי העננים, בורחת ממטחי גשם ומנסה להתחמם בשמש השקרנית שהציצה מדי פעם. זו אולי נשמעת חוויה מפוקפקת, אבל זה כיף לא נורמלי שיש מי שזורמים על הרעיונות המופרעים והיצירתיים שלי ומוכנים לתת לי לבשל סיור מסוג חדש לגמרי. בקיצור, החזיקו חזק כי בסוף, אחרי חבלי הלידה, ייצא לעולם תינוק שכולכם תוזמנו לפגוש. תודה לאלופים מהרט"ג - מוחמד אבו ג'ודה מנהל האתר וגם ל- Oren Amit - על מגרש משחקים מעורר השראה.

12/12/2021

פייסבוק מאובק קום התנער!
ביום שישי האחרון, בשמש שאחרי הגשם, יצאנו לפרדסי יפו לשעבר, שהם דרום ת"א המתפוררת של ההווה. שוטטנו בין בתי באר נעולים, עברנו בפארק החורשות ליד הפקעות המבצבצות ומשם לרחובות התעשייתיים הארוכים של קרית המלאכה. סיימנו בבית המלאכה של גלוסקא, האחרון בהחלט לצקת אריחי בטון בטכניקה המסורתית - שזו מילה אחרת לעבודה ידנית, לא משתלמת ורומנטית להפליא. לדרישת הקהל, אני פותחת סיור נוסף תחת הכותרת האלתרמנית "עירי הפרומה" - ב-31.12 בבוקר. להרשמה ופרטים אנא כתבו לי ל[email protected]. ושבוע טוב!

28/04/2021

דרום תל אביב בלימבו עכשיו - שנים ארוכות שהדרום היה רחוק מהעין ומהלב גם יחד. מוזנח ונשכח, ערבובייה של שדות בור, בתי באר מתפוררים ושרידי פרדסים, בתי מלאכה, מוסכים, פסולת ומפגעים מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת. פיזיים ואנושיים גם יחד.
בחסות השיכחה וההזנחה קרו דברים גרועים מאוד (נגיד התחנה המרכזית), אבל נשמר גם איזה ייחוד חד פעמי - ויזואליה מופרעת, דמיון קולקטיבי מתפרץ, ערבוביית חומרים מעוררת השתאות והמצאות שאיש כבר לא זוכר מה הכורח שהוליד אותן. נניח מכוניות על גגות של בניינים, או בובות ראווה ישנות שתקועות בחלון משנת 69', או כורכר וצדפים שפוגשים בטון ותריסי סוכנות.
כל זה משתנה עכשיו במהירות מסחררת וראוי לתיעוד מקצועי ומצולם, אבל מדי פעם אני מצליחה להתבונן לרגע מן הצד ומרימה את הטלפון. הלוואי שהמשאיות של הרכבת הקלה, הדחפורים של הפרויקטים והיזמים לאינסוף ישאירו משהו מהקסם האורבני הקשוח והלא מתמסר בקלות - של המקום שאני קוראת לו בית כבר לא מעט שנים.

07/01/2021

הספד קצת אמביוולנטי למבנה בטון שאיננו: המכונה בטעות רווחת בית המכס והוא בעצם טרמינל הנוסעים הבריטי של נמל יפו, שנהרס סופית בחסות הקורונה לאחר מאבק משפטי וציבורי ארוך. המוטיבציה - הוספת 50 מ' לקו החוף התל אביבי, שנפתח למלוא העין בשנים האחרונות, לאחר שבמשך שנים היה חסום, גדור וסגור. האפקט של הים הפתוח והחוף המתעקל הוא ללא ספק מרהיב והוא הוא המבט התל אביבי: קדימה, למודרני, לעתיד, מערבה והלאה.
אלא שהמבנה הזה (שבראשיתו ולפני תוספות הבנייה והטיח לא היה מכוער בכלל) הוא גם השער ההיסטורי לא"י, אם תרצו אליס איילנד הישראלי. במבט רחב ועמוק יותר, לא רק יהודים הגיעו דרכו (הרצל מישהו?) אלא גם צליינים, משוגעי א"י, מיסיונרים ומחפשי מזל חדש מכל הדתות והתרבויות שאפשר להעלות על הדעת. סיפורה של הארץ כסיפור של הגירה ותנועה (פנימה והחוצה) זכאי למקום ואין מקום שמספר אותו, בטח שלא ביפו העתיקה, הטעונה, המסובכת ונעדרת שטחי הציבור. אדייק - יש עכשיו מקום אחד פחות.

02/12/2020

כנסיית סנט פיטר באבו כביר / תפילת נשים מול כנסייה נעולה.

24/11/2020

ירושלים הריקה בימי קורונה היא מחזה בלתי נתפס גם בפעם העשירית. ובזו הפעם תפסו אותי המדרגות הריקות, בעלייה לגולגותא שבכנסיית הקבר - האבנים ששקועות ממדרך עשרות אלפי (תכלס, מיליוני) הרגליים שעלו כאן היו פתאום תזכורת אנושית קטנה לחיבור הפיזי שהתנתק בין המקום הקדוש ומבקריו, צלייניו ותייריו. מה קורה לרגש הדתי / צלייני / תיירותי כשהוא משוטט בחלל בלי להתקרקע? איך הוא יחזור, אם יחזור, לקבל מבע פיזי בכנסיית הקבר? בינתיים ועד שזה יקרה אפשר לתאם אתי סיור מהורהר בג'רוז ריקה, בחיי שזו חוויה (בתמונה הנוספת, קברה של מרים בהר הזיתים, מואר וריק).

13/08/2020

אני זוכרת שפעם מזמן, אמא שלי דיברה אתי על המפתחות לבתים באירופה, שלפעמים עוברים מדור לדור במשך מאות שנים. זה כמובן עמד בניגוד גמור למפתחות המודרניים המשעממים שהיו לנו ולהיסטוריה המשפחתית - שבה המפתחות נזרקו למה שיהודה עמיחי מכנה "פצצת הזמן היהודית הגדולה". קצת מוזר שדווקא על זה חשבתי אתמול - כשאדיב ג'ודא הראה לנו את המפתח לכנסיית הקבר, שלפי מסורת המשפחה שמור אצלם מאז ימי צלאח א-דין. מי שמשועמם בימי קורונה, שיילך מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה לראות את פתיחת ונעילת המקום. יש משהו כמעט מנחם בידיעה שיש מעגלים גדולים כאלה, שיריעתם היא מאות שנים והם היו ויהיו גם אחרינו.

16/01/2020

כבר כמה שנים שאני מסתובבת המון ברמלה, עם קבוצות ובלעדיהן. בלי להתכוון לזה, הגעתי ביום רביעי ומזל שהגעתי - כי הבלגן השמח של החפצים והנשים המבוגרות הצבעוניות עם משקפי השמש והמטריות שמשגיחות על הסחורה עשה לי את היום. ולא רק שהנעליים המפוזרות, הפמוטים, הרוסית, הערבית והספרים הישנים שימחו את לבי - הם גרמו לי לנסח לעצמי משהו שלא עד הסוף הבנתי קודם. חלק מהקסם של רמלה נעוץ בזה שדברים צומחים בה מלמטה - זה כאילו התכנון העירוני והממסד שכחו אותה (או מעולם לא חשבו עליה באמת) ובגלל זה הכל צומח באיזו צמיחה כאוטית - שיש בה (חוץ מזבל) גם יופי. היום הסתיים עם ערימת ספרים ב-20 ש"ח וסלסלה של עגבניות שרי. משם - בדרך לבית הקברות הבריטי - האנתיטזה הקיצונית ביותר שאפשר לחשוב להעלות על הדעת לשוק רמלה-לוד.

09/01/2020

02/01/2020

התגלגלתי להדריך ישראלים בכמה סיורים בנצרת סביב כריסמס - אז מזג האוויר האפור והגשום היה אמנם הולם מאוד, אבל אי אפשר היה לפספס את הפער (מכמיר הלב והאירוני יחד) שבין הישראלים שרצו לפגוש את סנטה ולהרגיש קצת ווינה ובין העיר הערבית הגדולה בישראל. שהיא מרתקת, יש בה גם סמטאות צבעוניות ומקושטות - אבל היא בהחלט לא וינה, כמעט בכל מובן אפשרי. אז דווקא את התמונות של העץ הגדול והצבעוני אני חוסכת כאן, כי מה שנשאר לי מהיום הזה (חוץ מהגרביים הרטובים) הוא התערובת המקומית הבלתי אפשרית שבין הקדוש והיומיומי, בין המוקפד והמתפורר, המדונות בכנסיית הבשורה והשרידים של סוף היום בשוק.

20/02/2019

אחרי הרבה זמן בעיר הוויזואליה הסמלית של צפון ים המלח תופסת אותך חזק. גשר עבדאללה המופגז כמשל למזרח התיכון ואולי לכל העידן הזה, חבית חלודה שמלח נקרש סביבה, בזנטים ומוקשים - במקום שבו עמד לפני פחות ממאה שנה קיבוץ. נקודת ציון של אתר הטבילה הנוצרי שניצבת תלושה כמו תמרור על הירח.
מן המדבר הזערורי הזה, מקומראן וערבות יריחו, יצאו כמה מהדמויות והטקסטים הכי משמעותיים בתרבות העולם. ועדיין, הכוח הכי הווה כאן הוא הטבע, המעיינות שמחתחתרים אל הים הנסוג וקרקעית הים שהופכת ליער של קנים ואשלים. בתמונות: בית הערבה הישנה מתחת להר נבו, גשר עבדאללה ועינות צוקים.

15/11/2018

אין, אין ואין על החדווה של להשאיר הכל מאחור לכמה שעות ולקום בבוקר ללכת מזרחה אל תוך המדבר. הנה כמה תמונות מנחל כידוד שליד ערד - שבו לא פגשתי נפש חיה חוץ מסלעית קטנה שחגה סביבי וסירבה לסלפי. בסוף המסלול נתקלתי בחבורת תלמידות גורניקיות חיוורות פנים, שיצאו עם המורה, הגרביונים והחצאיות לשמש המדברית. ברוח המפגש, איזה כיף לצאת מהעיר ולהיזכר כמה רחב ידיים עולמו של הקב"ה! צאו לטייל, זה זמן מדבר.

15/10/2018

סוף סוף אחרי שנים של נדנודים מהסביבה, נעניתי לאתגר ובניתי סיור שעוסק בתל אביב הוורודה, או ליתר דיוק - תל אביב בצבעי הקשת (ורוד ונצנצים לא ממש עושים לי את זה, אני מודה). אז היינו בכמה מקומות איקוניים ולפחות במקום אחד (אלנבי 99) שחייב אותי לארכיאולוגיה עירונית מהסוג שאני אוהבת. עכשיו אפשר למצוא שם רק מכונת תפירה ישנה ותמונה מתקלפת - שמסתירות סיפור מרתק ונשכח. בסוף היום, כשחזרתי הביתה - התינוקת הגאה שלי גילתה את הדבר הכי מעניין בבית המונוכרמטי שלנו. בקרוב - סיור פתוח לקהל.