21/10/2024
כשאנשים צועקים, בעצם הם רוצים לבכות”, אומר פתגם עתיק.
ילדות וילדים בוכים, אך מגיל ההתבגרות הם מתחילים לשתוק,
וכשאי אפשר יותר להחזיק בבטן, אז בסוף צועקים,
ואם נתבונן לעומק,
כל הצעקות של כולם הן בעצם בכי.
בכי על מה שקורה למדינה,
על הפלא שהיינו גאים בו, שהולך ונעלם,
בכי על החירות שהייתה לנו,
על חופש הבחירה.
אנו בוכים מרוב תסכול מול חוסר הקשבה,
בוכים על ההורים שלנו,
שסיפרו על יוסף טרומפלדור ושטוב למות בעד ארצנו.
בוכים על הקיפוח,
על המיסים הגבוהים,
על הפער המתסכל בהכנסות,
על עיירות הפיתוח שנשארו עיירות פיתוח.
על הפחד הביטחוני שקיים כל הזמן.
כבר שבעים וחמש שנה.
אנחנו בוכים על מי שמת לנו במלחמות,
כדי להגן על הדמוקרטיה
שהייתה הכי יציבה במזרח התיכון.
אם נתייחס לאמת הרגשית העמוקה שלנו,
מתחת לכעס, לשנאה ולכל הצעקות,
אנחנו פשוט רוצים לבכות.
ישראל נמצאת עכשיו בטיפול פסיכולוגי,
משבר רציני בזוגיות.
תמיד מגיע השלב במערכת היחסים שכל צד מרגיש מקופח.
ובטיפול הזוגי בהתחלה מוציאים כעס,
מאשימים זה את זה.
אחר כך המטפל מוריד קומה אחת למטה, אל הלב,
ואז מגיע שלב הבכי והכאב.
כך אפשר להתקדם בגישור נכון,
כמכילים את הכאב של הצד השני, ובוכים יחד.
בכל פעם כשאני רואה את סמל האגרוף הקפוץ גם אני מתכווץ.
המסר צריך להיות אחר – אולי דמעה על הלחי.
כי אנחנו רוצים לבכות,
הצעירים, הזקנים, האימהות והבנות, מתנדבי המילואים,
השוטרים שמרוויחים מעט ובקושי נמצאים בבית עם הילדים,
גם להם נמאס, וגם הם רוצים לבכות.
בהחלפת מהלומות כולם נפצעים.
בואו נתעלה מעל לשנאה ולכעס אל אמת עמוקה יותר:
הלב שלנו באמת נשבר.
אנחנו בתחושה של אבדן,
ולא מגיע לנו.... באמת נשאנו בנטל כבד המון שנים,
חרקנו שיניים, עשינו צבא, שילמנו המון מיסים,
ודווקא עכשיו, כשנדמה היה שהתחלנו להתאושש אחרי הקורונה...
דמעה מצוירת על הלחי, זה מה שמסתתר בהפגנות,
בכי מעורר יותר אהבה מאשר אגרוף...
וזה הרבה יותר אמיץ, אמיתי ובוגר להראות את הכאב הרגשי שבלב.
וכמו בכל טיפול זוגי, במיוחד כשישנם ילדים משותפים,
כשבוכים יחד מתרככת האיבה.
חשוב לציין שהבכי שלנו אינו סימן לחולשה, להיפך,
בני חורין אנו, מלאים בעצמה פנימית,
וגם אם נפרדים,
עושים את זה באווירה טובה.
ניסים אמון
