20/11/2024
ציור אפל של ואן גוך חושף פרק בתולדות האמנות שזכה עד כה להתעלמות
תערוכה חדשה בהלסינקי מתארת כיצד אמנים מודרנים פנו אל ימי הביניים כדי לחפש משמעות עמוקה יותר בחייהם וביצירתם- נינה סיגל
מדוע צייר וינסנט ואן גוך גולגולת מעשנת סיגריה? הציור הזה מ–1886 אינו תואם את כלל יצירתו של נופים מסתחררים ודיוקנאות מרגשים. בקרב בין היסטוריונים של האמנות יש האומרים שבציור "גולגולת עם סיגריה בוערת" ואן גוך משתעשע כחלק מתרגיל באנטומיה בזמן שלמד ציור.
אנה מריה פון בונסדורף, מנהלת מוזיאון האמנות אטנאום, שהוא חלק מהגלריה הלאומית הפינית, סבורה אחרת. היא גורסת שוואן גוך אימץ מגמה שהתפתחה בשלהי המאה ה–19, מגמה של החייאת סימבוליקה דתית מימי הביניים. לדבריה, הגולגולת מתייחסת למחול המוות, נושא מימי הביניים שמבקש להזכיר לנו שהמוות תמיד קרוב ואורב. ואן גוך, אומרת פון בונסדורף, עדכן את האלגוריה. "הגולגולת מעשנת סיגריה ומחייכת, וזוהי גישה מודרנית מאוד. זהו מוות על רקע מודרני, מוות גנדרן".
"גולגולת עם סיגריה בוערת" היא אחת היצירות המרכזיות בתערוכה "גותיקה מודרנית: מאפלה לאור" המוצגת במוזיאון אטנאום בהלסינקי עד 26 בינואר. התערוכה, שתעבור בהמשך לאוסלו ואחר כך לווינה, מציגה גישה חדשה בחשיבה על האמנות המודרנית.
סטודנטים של תולדות האמנות האירופית לומדים לעתים קרובות על רצף של תנועות אמנותיות מהמאה ה–19 וה–20 שמקורן בפריז, בירת האמנות: אימפרסיוניזם שהיה לפוסט־אימפרסיוניזם, שהוביל לקוביזם ואחר כך להולדת האמנות המופשטת. ההתפתחות המתמדת הזאת של האוונגרד דחפה את התרבות למודרניות עם הרבה יותר צבע ואור.
ואולם, אמנים צפון אירופים ונורדים, שפעלו בסביבות 1870 עד 1920,הושפעו לדברי פון בונדורף ממרכז אמנות חלופי: ברלין. האמנים שקיבלו השראה מהתרבות בבירת גרמניה התעניינו באינטרפרטציה אפלה ורוחנית יותר של החיים ופנו אל ימי הביניים כדי לבטא אי־שביעות רצון ממפנה המאה וחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.
מגמה זו צמחה במקביל לתיעוש ולתסיסה חברתית, בשעה של מתחים גוברים בין האימפריות האירופיות וכשמלחמת העולם הראשונה אורבת בפתח, אומרת ג'ולייט סימפסון, מרצה לתולדות האמנות בבריטניה, שעמדה בראש צוות מומחים ששיתף פעולה באצירת התערוכה בהלסינקי. "זהו עולם שמאיץ ונחפז אל מצב של התמוטטות אפשרית או התפרקות", היא מסבירה. "ונשאלת השאלה: מה המשמעות של כל זה, ומה אמנים יכולים לעשות בעניין? באמנות ובתרבות ימי הביניים הם מגלים דברים העוסקים בפולחנים הגדולים של החיים, כמיהה אנושית, ערגה לדברים לא רק חומריים, אלא רוחניים בעיני האמנים של התקופה. לחיים המודרניים יש צד אפלולי והוא בא לידי ביטוי באלמנטים הפחות רציונליים: מוות, נושאים קודרים יותר ורגשות אפלים יותר".
אמנים מפורסמים מרחבי אירופה חקרו נושאים אפלים אלה, ביניהם אדוורד מונק, מקס בקמן וארנסט לודוויג קירשנר, כמו גם אמנים נורדים ידועים פחות, או אמניות דוגמת קטה קולוויץ הגרמנית ומריאן סטוקס האוסטרית־בריטית.
התערוכה "גותיקה מודרנית" מציגה עבודות שלהם לצד יצירות בנות 500 שנה של אמנים גדולים כמו לוקאס קראנאך האב, הנס הולביין הבן ואלברכט דירר. האמנים המודרנים בתערוכה הגיבו לאותן יצירות ישנות במגוון דרכים: לעתים שאלו טכניקות וסגנונות מימי הביניים (למשל שימוש בהדפסי עץ או ציפוי של עלי זהב ברקע), אבל לרוב הם לקחו נושאים והפכו אותם לדבר חדש לגמרי.
חרדה וחוסר ודאות
הקונספט לתערוכה נולד לפני שבע שנים בזמן הרצאה על מודרניזם גותי ברייקסמוזיאום באמסטרדם. המשתתפים דנו בדרכים שבהן האדריכלות הגותית והציור מימי הביניים השפיעו על האמנות המודרנית, והתחילו להעלות השערות אילו יצירות, אם יוצגו יחד, ידגימו בצורה המיטבית את המגמה הזאת.
פון בונסדורף וסימפסון ארגנו צוות של כחצי תריסר אוצרים מברלין, וינה, אוסלו והלסינקי כדי לבחור יותר מ–200 יצירות שיספרו את הסיפור של המודרניזם הגותי מהיבט פאן־אירופי. "בעזרת הצוות הרב־לאומי הזה מצאנו יצירות רבות שקשורות לנושא", אומר רלף קלייז, אחד האוצרים והמנהל של הגלריה הלאומית הישנה בברלין. "אחדות מפורסמות בארצותיהן אבל לא ידועות בארצות אחרות".
ההיקסמות מאמנות עתיקה לא היתה רק עניין של חיפוש השראה בעבר, אומרת טסל בודואין, מרצה באוניברסיטת אמסטרדם. אמנים מודרנים רבים פנו אל העבר מפני שהם חיפשו משהו טהור ואותנטי יותר ממה שהם מצאו במודרנה. "בעיני המון אנשים במרכזי אמנות דוגמת פריז וברלין, האמנות המודרנית מלאכותית מדי", מוסיפה בודואין. אמני העבר "נחשבו ל'פרימיטיבים' מבחינה זו שהמודרניות המוקדמת לא קלקלה אותם. אמנותם היתה ביטוי ישיר של החוויה הרוחנית הפנימית של האמן ותרגום ישיר של החוויה האמנותית שלהם".
במפנה המאה ה–20, מסבירה סימפסון, התעורר עניין במה שקרוי אמנות פרימיטיבית בעקבות כמה תערוכות פופולריות ברחבי אירופה. הראשונה היתה תערוכה של אמנות ימי ביניים גרמנית בברלין שהוצגה ב–1898 ולאחריה הוצגה תערוכה מקיפה של קראנאך בדרזדן ב–1899. עוד תערוכות משמעותיות של אמנות ימי הביניים הוצגו בעשור הראשון של המאה ה–20: בברוז', בדיסלדורף, בסיינה ובלונדון.
"יש תנופה גדולה", אומרת סימפסון. "סופרים ודמויות חשובות בעולם התרבות מכל רחבי אירופה ורחוק יותר ביקרו בתערוכות אלה, כמו גם מנהלי מוזיאונים". עם הסופרים נמנו ג'ורג' ברנרד שו, מרסל פרוסט ושטפן צווייג.
אמנים רבים עלו לרגל כדי לראות את התערוכות הללו וכדי לראות אמנות גותית בכנסיות ברחבי אירופה. משיכה מיוחדת בתקופה עוררה "מזבח אייזנהיים", עבודתם של ניקלאוס הגנאואר ומתיאס גרינוואלד, שצוירה בסביבות 1516–1512 ונחשבת ליצירת מופת גותית.
ציור הצליבה של מונק הוא רפרנס ברור לאמנות דתית מוקדמת, אבל גם מעודכן בדרך מודרנית מאוד. "האמן הוא הצלוב, ולדעתי זה מצחיק עד דמעות — אבל מונק מראה איך הוא מקריב עצמו למען אמנותו"
היצירות המודרניות שלהם התייחסו לנושאים דוגמת אדם וחוה בגן עדן, הפיאטה (הבתולה מריה מערסלת את גופו של ישו המת) או הוואניטאס — סוגה בציור המשתמשת בסמלים כדי להזכיר לצופים את זמניות החיים ואת ודאות המוות — אם כי האמנים לרוב עדכנו את הנושא והשתמשו בסגנונות ציור מודרניים יותר או בנושאים לא דתיים.
אמנים שהתפעלו מהם גם החיו טכניקות של אמנות ומלאכה מימי הביניים כדי שיצירותיהם המודרניות ייראו "פרימיטיביות" יותר, דוגמת תחריטי עץ ומתכת להדפסים. אמנים אחדים גם גילו מחדש את האמנות הדתית שהתקיימה בעבר בארצותיהם והוסתרה או נהרסה בזמן הרפורמציה, תקופה שבה עיטור כנסיות היה אסור.
בפינלנד, לדוגמה, ראשי הכנסייה הלותרנית של המאה ה–17 הסירו מהכנסיות אריגים מקושטים וציורי קיר מימי הביניים, הם העבירו את המזבחות למרתפי הכנסיות מפני שהם רצו קירות עירומים עם כמה שפחות קישוטים, מסבירה פון בונסדורף. אבל הם לא השמידו את העבודות, ובמאה ה–20 אמנים מודרנים גילו אותן מחדש.
"גולגותא", ציור הצליבה של מונק מ–1900 שמוצג בהלסינקי, הוא רפרנס ברור לאמנות דתית מוקדמת, אבל הוא גם מעודכן בדרך מודרנית מאוד, אומרת סינתיה אוסייצקי, אוצרת במוזיאון הלאומי של נורווגיה באוסלו. "האמן הוא הצלוב, ולדעתי זה מצחיק עד דמעות — אבל מונק התייחס לעצמו ברצינות רבה", היא מוסיפה. "הוא מראה איך הוא מקריב עצמו למען אמנותו". לדבריה, מונק שגדל במשפחה פרוטסטנטית מחמירה בנורווגיה הבין את סמלי הכנסייה, אבל לא היה דתי. "החינוך שלו היה דתי אדוק, לכן הוא אהב להשתעשע בזה ולזעזע אנשים. הדבר הזה היה שנוי מאוד במחלוקת בתקופתו".
סימפסון אומרת ש"גולגותא" הוא דוגמה מושלמת ל"גותיקה מודרנית", ששאלה מהדימויים הוויזואליים הטרום־מודרניים כדי לומר משהו על החיים המודרניים. במקום לאמץ את הדת, האמן מתעמת עם תוהו ובוהו רוחני באמצעות האמנות — ואולי רק עם האמנות. "יש לנו את ההמון, שהוא מודרני ועירוני", היא אומרת ומצביעה על החלק התחתון של הציור. "יש לנו הדים של העיר המודרנית, אבל יש הזרה מוחלטת. יש אלימות, יש סבל, נושאים של קהילה אבל גם חרדה וחוסר ודאות. ואז זה נהפך למשהו הזוי
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2024-11-19/ty-article-magazine/.premium/00000193-4479-d48e-a1fb-d5f9d4e10000?lts=1732105207307
