Artissima

23/12/2024

מיכלאנג'לו במקלט: סודות מן המחתרת נחשפים

בעומק אדמת פירנצה, מתחת לבזיליקת סן לורנצו המפוארת, התגלה סיפור מרתק שנשמר בסוד במשך מאות שנים. בשנת 1975, מאחורי ארון עתיק, נחשף מקלט סודי שהיה ביתו הזמני של אחד מגדולי האמנים בהיסטוריה - מיכלאנג'לו בואונרוטי.

המקום בו נמצא המקלט אינו מקרי. בזיליקת סן לורנצו הייתה זירת פעילות משמעותית של מיכלאנג'לו, שם פעל בצל יצירותיהם של שני ענקי אמנות שקדמו לו – דונטלו וברונלסקי. במתחם זה הקים חדר שירות מיוחד לציוד הכנסייה, שנועד גם להנצחת זכרם של בני משפחת מדיצ'י.

הגילוי המרעיש במרתף חושף פן אינטימי ביותר בחייו של האמן. על קירות המקלט נמצאו סקיצות שצוירו בפחם, שנוצרו ככל הנראה לאור אבוקה בשעות הליל השקטות. רישומים אלה מהווים צוהר נדיר לתהליך היצירה של האמן, ומשקפים את התמודדותו עם אתגרי תיאור גוף האדם בפיסול.

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונרוטי סימוני, שחי בין השנים 1475-1564, היה הרבה יותר מאשר אמן. הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה – פסל, צייר, אדריכל, מהנדס ומשורר. יצירותיו המונומנטליות, כמו פסל דוד והפרסקאות בקפלה הסיסטינית, מהוות אבני דרך בתולדות האמנות המערבית.

ההרצאה של כנרת תחשוף את הרקע הפוליטי המורכב שהוביל את האמן הדגול למצוא מקלט במרתף הסודי, ותשפוך אור על תקופה דרמטית בחייו. המקום, שבמשך מאות שנים היה נגיש רק לאצולה ולעשירי העיר, נפתח כעת לציבור הרחב, ומאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של אחת התקופות המרתקות בתולדות האמנות.

בעוד שיש חוקרים המטילים ספק במקור הרישומים וטוענים כי ייתכן שנעשו בידי תלמידיו, עצם קיומו של המקלט והממצאים שהתגלו בו מספקים תובנות חדשות על חייו ועבודתו של אחד האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה.
דים אמור

23/12/2024

האישה הכי מאוהבת והכי נאהבת, בסיפור התנ"כי הכי יצרי
האהבה ב"שיר השירים" בין שולמית למלך שלמה איננה משל ליחסי ישראל ואלוהים אלא הדבר עצמו. נשות התנ"ך, פרק שמיני
דורון קורן לעקוב

קשה לקלוט את המרחק בין "קול באישה ערווה" ושאר סממני הסתרת הנשיות ודיכוי היצר באורתודוקסיה היום, ובמיוחד בזו החרדית של "לומדי התורה" — לבין דיבורי התשוקה ב"שיר השירים", הטקסט היפהפה שכתב שלמה המלך בצעירותו ובו סיפור התאהבות מפיו ומפי אהובתו. קשה לקלוט את המרחק בין הפרדת בנים מבנות במוסדות חינוך דתיים, הקפדות שרוול ארוך, הסטת המבט ממראה אישה וכל המנטליות הנזירית הזאת — לבין חגיגת החושים והיצר בפסוקים כמו "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים (...) אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שהם שני שדיה), וכמו "מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" וכמו "הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה (...) חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ".

למעשה, גם בחילוניות הפוליטיקלי־קורקטית, הנזהרת מ"החפצה", כבר לא מקובל לדבר על יפי האישה וגופה כמו שמדברים שלמה ואהובתו זה על זו בטקסט פורץ הדרך הזה. האישה נקראת כאן "שולמית" ("שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית") - אולי זה שמה ואולי רק כינוי-תאום לשם "שלמה". שלמה עצמו מוזכר בשמו בפתיחה ("שיר השירים אשר לשלמה") ובעוד פעמים ספורות אבל לרוב מכונה הגבר בשירים "דּוֹדִי", מילה הקשורה ב"מעשה דודים" שהוא מעשה האהבים ושיכרונם ("כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן"). לשם הזה קשור גם צמח הדודאים, מעורר התאווה מפעם.

על "שיר השירים", הראשון בקובץ "חמש מגילות" במקרא, התווכחו חז"ל האם נכתב ברוח הקודש וראוי לכלול אותו בתנ"ך. לבסוף הוחלט שכן, ורבי עקיבא אף קבע כי "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". אבל ליתר ביטחון צוין מאז ששירי האהבה האלה הם רק משל ליחסי אלוהים ועם ישראל, ברוח דברי אלוהים המטאפוריים לעם כדוגמת "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך" (ירמיהו). וכך, המזמור הידוע "לכה דודי" המסמן את כניסת השבת נלקח מהפסוק שבו שולמית מבטיחה להתמסר לשלמה ("לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (...) שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ"). ושמה של תנועת "אעלה בתמר" — עליית התימנים הראשונה לישראל ב–1881 — נלקח מהפסוק המיני "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו". והשיר היפהפה של ישי ריבו, "תוכו רצוף אהבה", המוסב על אלוהים, לקוח במקורו מתיאור האפיריון של המלך אוהב הנשים שלמה: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם".

אבל שלמה החכם ידע שהתפעלויות האהבה וחמדות הגוף הן הדבר עצמו, חלק מהמתנות האלוהיות לאדם בצד הגן עדני של החיים, שיש בהם כידוע גם צד גיהנומי. גם רבי עקיבא הבין זאת והבין את הקדושה בעצם הפלא השירי שכתב שלמה. ואחרי הכל, כמו שכתב פנחס שדה בספרו "החיים כמשל", גם החיים עצמם על אושרם וסבלם הם משל למשהו רחב יותר, משל המבקש פענוח.

אחת החידות
זה הסיפור על אהבתם החוגגת של עלמה ועלם, שמתברר לה — רק בהמשך כנראה — כי הוא המלך שלמה. "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל". זו אהבה חד פעמית של המלך שאהב נשים רבות, ונדמה שהיא התרחשה באמת אף כי ייתכן שרק שיר היתה. בניגוד לאהבת המלך אחשוורוש לאסתר, שגם אחרי שבחר בה מכל הנשים בממלכה עדיין היא נזהרת לבוא אליו בלי הזמנה ("כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ... אֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית") — כאן האהבה שוויונית לגמרי ואין בה מלך מול נתינה, שהרי אין שמחה מלאה באהבה שאינה שוויונית במלואה. וכך, לפעמים הגבר בשיר רודף אחרי האישה ולפעמים להיפך. הוא אינו כופה עצמו עליה ולא חודר לגופה בלי שתרצה, והשאלה מתי תתמסר לו לגמרי בגופה היא אחת החידות.

בכל משחק הגוף והרגש הזה היא — כמוהו — מאוהבת לגמרי: "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (האשישות היו לביבות עדשים ודבש שהיה בהן כדי לחזק ולאושש). היא גם ממליצה לחברותיה לא להאיץ ולא ללחוץ ביחסים עדינים כאלה שיסודם רצון חופשי. פעמיים ושלוש היא אומרת: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

והנה קורה משבר ביניהם: היא במיטתה בלילה והוא בא עם שחר ("אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק") ומבקש להיכנס: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל". היא מתחמקת: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". הנימוק הזה, "פשטתי את כותנתי", מגביר כמדומה את תשוקתו והוא מתחיל להתעסק בחור המנעול בניסיון לפותחו, ובעודו מנסה מתעוררת ערגתה אליו: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". היא קמה לפתוח ו"אֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" — האם זה הבושם שהתבשמה בו או בושם חלציה שהמו עליו? מכל מקום, הוא כבר ויתר והלך, אולי נתקף קנאה מחשד שהיא עם מישהו אחר ("קשה כִשְאוֹל קנאה", יכתוב בהמשך). "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר", מספרת שולמית. היא קוראת אליו, הוא לא עונה והיא רצה אחריו: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". זוהי אהבה סודית והשומרים לא ידעו. אולי נראתה להם מופקרת, צעירה המשוטטת בלילה בבגדי שנתה.

לפתוח או לא לפתוח, זו השאלה הנוגעת גם לגופה של שולמית, ובתוך המרחב שבין "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" לבין "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים (...) שָׁם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי לָךְ", מתרגשת כל אהבתם. והיא חושנית לכל אורך השירים. במראות גניה ("אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים"); בריחותיה (האישה: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ"; הגבר: "רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים"); ובטעמיה (היא: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן"; הוא: "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"). מתברר שהנשיקה העברית — דבש תחת לשונך — נולדה הרבה לפני שקראו לה "צרפתית".

גם בתיאוריהם זה את זו מתגלה אותה חושניות ציורית, באותה מנגינת עברית נפלאה. כך למשל משיבה שולמית לחברותיה השואלות מה טיבו של דודה: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב (...) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר (...) מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ (...) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". מהם כאן "מעיו"? אלה שרירי בטנו הבהירים והמוצקים ("עשת שן") הנדמים בעיניה כיהלומי ספיר, עם הרוך שמוזגת בהם המילה "מעולפת" ("מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים"). ככה זה כשאת מעולפת אהבה.

והנה מה שהוא אומר על הליכתה ועל מראיה: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים (...) בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה. צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת". זוהי שחיית החמדה שלו בתוך עיניה.

והנה שניהם במנוחת האוהבים הפשוטה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".

הפרק האחרון ב"שיר השירים" הוא בעיקרו מחשבות על אהבה שהפכו גם הן למפורסמות. למשל: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה". אחד משיאי החיים, האהבה, נוגע בקצה החיים, המוות, כי יש משהו התאבדותי במסירת הנפש לאחר. ובצמוד לאהבה אורבת צלליתה החשוכה, הקנאה, והיא קשה כשאול (ומסוכנת כמו רצח, כשזו קנאה שיסודה רכושנות ולא אהבה).

אבל בערת האהבה — היא יציבה יותר מהניסיונות לכבותה (מצד המשפחה, מהחברה) ושווה יותר מכל כסף. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ. אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". אי אפשר לקנות אהבה בכסף, לכן לכו אחר הלב ולא אחר ההון, ממליץ המלך העשיר ששלט בארמון מפואר, כי אחרי הכל זו לא הכלכלה, טמבל, זו ההתרגשות. לא הכסף אלא הכיסופים.

אפילו חוכמתו נפגמה
שני פסוקים לפני ששלמה כינה את שולמית "היפה בנשים", בפרק הפתיחה, היא מספרת בעצמה בפעם היחידה על מראיה: "שחורה אני ונאוה", וגם "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (כי אחֵיה, היא מספרת, שמו אותה לשמור על כרמיהם). לרגע נשמעת כאן גאוותה על צבע עורה — כיופיין של הנשים השזופות בקיץ — ולרגע מבוכתה המסוימת ("אל תראוני"). מעניינת העובדה שצבע העור הכהה מוזכר בתנ"ך בהקשר שתי דמויות מרכזיות: אצל משה, שהיה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" והתחתן למורת רוחה של אחותו מרים עם "אישה כושית", שהיא כנראה ציפורה; וכאן — השחרחורת אהובת שלמה שתואר כחכם באדם.

בהמשך חייו פגש שלמה גם את מלכת שְבָא שחורת העור שבאה "לנסותו בחידות" אחרי שהגיעה אליה שמועת חוכמתו. את המקום שבו התאחדה אצל שניהם אהבת הדעת עם תשוקת הגוף וכליון הנפש תיאר יהודה עמיחי בשירו "ביקור מלכת שבא": "אחר כך פתחה מעט/ את עצמות הבריחַ,/ שיוכל להריח/ את ריח לבה/.../ הכל רצתה לדעת/ סקרנותה פרחה כמו צרעת/.../ כל בתי־בושת/ של רגשותיה/ בְּאָדום הוּארוּ".

עומק רגשי בלתי נדלה היה ביסוד חוכמתו של המלך־המשורר שלמה, אבל אפילו חוכמתו זו נפגמה: התמסרותו לאהבה פנתה נגדו בימי זקנתו — כשנעלם השוויון הגופני מיחסיו עם נשותיו הצעירות. וכך מסופר על המלך שהיו לו בחייו 700 נשים שֹרות ו–300 פילגשים: "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו". שלמה נעתר לכמה מנשותיו הנוכריות ובנה להן בסביבות ירושלים במות לזבוח בהן, ולטמטם את העם באמונה בפסלים ואלילים: לצידונית בנה את עשתורת ולעמונית את המולך ולמואבית את "כּמוֹש שיקוץ מואב". מכאן השתנה גורלו הטוב: "וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה", כמסופר שם.

זו כבר לא היתה אותה אהבה אחת, נקייה ונלהבת של "שיר השירים". במגילת "קוהלת" שיכתוב שלמה בבגרותו המאוחרת, שהיא כמו יין פיכחון מר ומופלא, הוא יאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". שובי שובי השולמית.

https://www.haaretz.co.il/gallery/2024-12-22/ty-article-magazine/.premium/00000193-ed19-d35c-a79f-fdfdb4ce0000?dicbo=v2-1o1vKwT

23/12/2024

כמה סיפורים אפשר לכתוב בהשראת מוזיאון הפראדו במדריד?
הפראדו מזמין סופרים מפורסמים לשהות במוזיאון ולכתוב סיפור קצר. ג"מ קוטזי, אולגה טוקרצ'וק וג'ון בנוויל כבר נענו להזמנה?

ניו יורק טיימסניקולאס קייסי
11:58 • 22 בדצמבר 2024
בשעות אחר הצהריים של יום גשום במדריד שהה הסופר האירי המפורסם ג'ון בנוויל במוזיאון הפראדו וחיפש ציור של קרוואג'ו. הציור המדובר הוא Ecce Homo (הנה האיש), ומאחוריו יש סיפור הראוי לאחד הרומנים של בנוויל. ביצירה זו מצויר ישו לפני צליבתו. במשך שנים יוחסה העבודה לתלמיד אלמוני של צייר ספרדי לא מאוד ידוע. כשהוצג הציור בבית מכירות פומביות ב–2021, מחירו ההתחלתי היה 1,800 דולר. בגלל תחושה שהדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים, הרשויות בספרד עצרו את המכירה ושלחו את הציור למומחים שיקבעו את מקורו. שם התברר שזהו קרוואג'ו ושוויו מיליונים.

אבל דעתו של בנוויל הוסחה כל הזמן מן החיפוש: באחד האולמות עמדה שורה של ציורים של המלכים ההבסבורגים רוכבים על סוסים. בפינה אחרת היה תלוי ציור של דייגו ולאסקס ובו האל היווני בכחוס משקה ביין קבוצה של גברים, שאחד מהם מסתכל הישר בעיני הצופה. "הוא נראה כמו אירי חוגג", אמר בנוויל. "עוד משקה!"

נוכחותו של בנוויל בפראדו היא חלק מניסוי: החל מאשתקד הפראדו מביא סופרים ומשכן אותם בדירה הצופה אל המוזיאון. הסופרים שוהים שם לתקופה של שלושה עד שישה שבועות. איש אינו מצפה מהם לכתוב בזמן שהותם. כל מה שעליהם לעשות הוא להתבונן באמנות — וכפי שהאוצרים מקווים — ולקבל השראה ממה שהם רואים.

עד כה התארחו בפראדו הסופר הדרום אפריקאי ג"מ קוטזי, הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, שניהם זוכי פרס נובל, וגם הסופרת האמריקאית־מקסיקאית קלואי ארידחיס ובלנוויל, שהגיע בסתיו האחרון. התוכנית קרויה "לכתוב את הפראדו".

הציור והשירה חולקים היסטוריה ארוכה — הרומאים אמרו Ut pictura poesis ("כמו הציור, כך השירה"). שירו של וו"ה אודן Musée des Beaux Arts הוא סיפור על האסונות שקורים בחיים ואיש לא נותן עליהם את הדעת. השיר מתאר ציור של פיטר ברויגל האב, שבו איקרוס נראה נופל מהשמים לים כשאחרים ממשיכים במלאכת יומם. אן סקסון כתבה שיר על "ליל כוכבים" של ואן גוך.

"אין שום חידוש בקשר בין ציור ושירה", אמרה ולרי מיילס, העורכת של המהדורה הספרדית של כתב העת הספרותי "גרנטה", העומדת בראש הוועדה הבוחרת את הסופרים המתארחים. "אבל ציור וסיפורת, זה סיפור שונה".

וכאן מתחיל החלק השני של הניסוי: בשובם הביתה, כל סופר מתבקש לכתוב סיפור בדיוני תוך שימוש במוזיאון או בציוריו כנקודת פתיחה.

The Spirit Level — סיפור חדש של ארידחיס שהפראדו פרסם באוגוסט, קיבל את שמו מהכלי שמשתמשים בו כדי להבטיח שתמונה תלויה ישר, תהליך שהיא ראתה באחד הסיורים הראשונים שלה באולמות המוזיאון. הסיפור עוקב אחרי אוצרת בדיונית שסובלת מחרדה ונדודי שינה בזמן שהיא תולה תערוכה בפראדו שעוסקת בהירונומיס, הקדוש הנוצרי שתרגם את התנ"ך והברית החדשה בבית לחם. "כסופרת תמיד הזדהיתי איתו בחדר עבודתו", אמרה ארידחיס על הירונימוס, שלעתים קרובות מציירים אותו בזמן עבודתו על תרגומיו.

בנוויל היה בדרכו אל הקרוואג'ו שהתגלה מחדש ואמר שהוא חובב גדול של סיפורי רקע טובים. הגלריה הלאומית של אירלנד מצאה ב–1990 קרוואג'ו משל עצמה בביתו של נזיר ישועי. במשך שנים רבות נחשבה יצירה זו לאבודה. "הציור כל כך טוב ששוכחים את כל הציורים האחרים", אמר.

לבסוף נכנס בנוויל לאולם 7 והתבונן ב־Ecce Homo. ישו המורשע והמדמם מסתכל בייאוש למטה — גבר נותן לו אריג אדום מתוך הצללים. בפני ישו משתקפים אומללות וכאב גופני עצום. בנוויל נגע בכתפו, הוא סובל מכאבים שם בעקבות שנים של כתיבה ביד. האם הציור של קרוואג'ו יהיה הנושא הבא שלו? אולי לא. "לדעתי, הקרוואג'ו שבאירלנד הרבה יותר טוב", אמר.

ב"שומר המוזיאון", הסיפור שכתב קוטזי, גבר תושב מדריד בשם פפה מחליט לקבל עבודה כשומר בפראדו כדי להסתדר בחיים ולהיות מוקף ביצירות המופת של גויה. "הוא מוצא את הנישה שלו בחיים", אמר המספר. עם זאת, עד מהרה פפה פותח בסדרה של מפגשים מטרידים עם אישה מיסתורית שמבקרת במוזיאון מעת לעת. באחת מביקוריה האישה מספרת לפפה כיצד טבע בעלה כשהשניים בילו חופשה בספרד שנים אחדות קודם. במפגש אחר, האלמנה והשומר עומדים באולם לפני הציור "כלב טובע" של גויה, ציור של כלב ששוקע במה שנראה כחולות טובעניים, ורק ראשו מציץ מהתהום.

זמן מה אחר כך פפה מגלה את זהות האישה כשהוא רואה תצלום שלה בכריכה האחורית של ספר משומש: היא לא אחרת מאליזבת קוסטלו — האלטר אגו הספרותי של קוטזי ודמות שמופיעה בארבעה ספרים אחרים לפחות. כעת היא עושה את הופעתה האחרונה ב"שומר המוזיאון". ואם לא די בהתייחסות העצמית הזאת, קוסטלו מתחילה לכתוב דין וחשבון בדיוני משלה על הפראדו שפפה מופיע בו, וכך מאפשר לאלטר אגו של קוטזי לכתוב על המוזיאון כחלק מהמטלה האמיתית של קוטזי שאמור לעשות אותו הדבר.

רעש של מקדחה
בנוויל צפה בהכנות לתערוכה שהיתה עתידה להיפתח בשבוע שלאחר מכן: "הסדנה של רובנס", שתוצג עד פברואר. התערוכה משלבת כתריסר ציורים של האמן הפלמי עם שחזור חלקי של הסטודיו שלו באנטוורפן. הציורים היו תלויים על הקיר, אבל חלק מהשחזור לא היה עדיין גמור, וכשהסופר נכנס לאולם נשמע שם רעש גדול של מקדחה.

אלחנדרו ורגרה, האוצר של אותה תערוכה, הזמין את בנוויל להבונן בשני דיוקנאות של המלכה אן מאוסטריה. הציורים כמעט זהים, פרט לעובדה שמשיכות המכחול באחד מהם נראו גסות יותר ופחות מהוקצעות מאלה שבדיוקן האחר. "אחד מהם הוא העתק שנעשה בסדנה", אמר ורגרה לבנוויל. "איזה מהם, לדעתך, הוא המקורי?"

שאלה מכשילה כמובן. "המקור", התמונה שרובנס צייר היא זאת שבה העבודה הגסה יותר מבין השתיים, בעוד שהציור האחר הוא ההעתק. בנוויל רכן כדי להסתכל מקרוב יותר על הציור המקורי כשוורגרה האיר בפנס רב עוצמה על פיסת תחרה. בקטע זה אפשר לראות את ההוכחה לכך שרובנס בחן איך לעבוד במכחולו. ואז חזר בנוויל להסתכל על ההעתק. "העתק מצוין, נכון?" אמר הסופר.

טוקרצ'וק, כלת פרס נובל הפולנית, עבדה על סיפורה בביתה שבוורוצלב. היא נפרדה מהפראדו באביב שעבר. סיפורה טרם פורסם, אבל בתשובות לשאלות שנשלחו אליה, טוקרצ'וק מתארת סיפור שבנוי מראיון דמיוני, שיוצא הרבה מעבר לגבולות המוזיאון.

"אני נאבקת עם שתי מלחמות — אוקראינה וישראל. אני לא מצליחה להבין איך אדם שרוצה להגיע למאדים יכול באותו זמן לנהל כאלה סכסוכים הרסניים שבהם נהרגים חפים מפשע", הוסיפה. היא התכוונה לוולדימיר פוטין, שהודיע על תוכניותיו להוציא משלחות לחלל בזמן שהוא מנהל מלחמה נגד אוקראינה. הסיפור נוגע גם בשינוי האקלים, אמרה.

מיגל פלומיר, מנהל הפראדו, אמר שחלק מהמניע שהוליד את הבקשה מסופרים שיכתבו על המוזיאון הוא שסופרים ודאי רואים דברים באופן שונה מאדם שמקצועו תולדות האמנות. "אני לא מסוגל להתבונן בציור כמו 'לאס מנינאס' של ולאסקס בלי לראות אותו דרך הפריזמה של כל המאמרים האקדמיים שנכתבו עליו בעבר".

הארץ

17/12/2024

הטיול מובטח! נותרו מספר מקומות

16/12/2024

טיול 5 קרנבלים בצפון איטליה בהדרכתי! באים????

09/12/2024

סיור מדהים עם נתי מהדרכים ברומא

05/12/2024

ההנחה עד 25.12.25

04/12/2024

https://lp.vp4.me/1om7

04/12/2024

המוזיאון היהודי בניו יורק רכש את הפרויקט של רות פתיר מהביאנלה בוונציה
התערוכה תיחשף לקהל לראשונה במוזיאון תל אביב במרץ 2025. פתיר: ״זו הקלה. חששתי שהוא ייעלם״, חגית פלג רותם

התערוכה תיחשף לקהל לראשונה במוזיאון תל אביב במרץ 2025. פתיר: ״זו הקלה. חששתי שהוא ייעלם״

המוזיאון היהודי בניו יורק רכש את עבודתה של רות פתיר M] OTHERLAND], היישר מהביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. ההודעה על הרכישה פורסמה שבוע בדיוק לאחר נעילת הביאנלה ועימה בשורה משמחת במיוחד לאוהבי אמנות בישראל: הפרויקט כולו יוצג בתערוכת יחידה במוזיאון תל אביב בחודש מרץ הקרוב.

בשיחה עם פורטפוליו היום (ג׳) אמרה פתיר: ״המתח הבלתי נתפס וגודל הכאב של אירועי השנה הזו שמים את הכל בפרופורציות אחרות. בחלק האישי – אני חשה הקלה עצומה בכך שהפרויקט מצא בית באוסף המוזיאון, אחרי שזה הרגיש כאילו הוא יעלם כלא היה. זו תמיכה אמיתית, גם רגשית, ולא מובנת מאליה.

״עוד מפתיחת הביאנלה באפריל, צוות המוזיאון היהודי בניו יורק פרס עלינו חסות: הם הביעו תמיכה בפומבי ותמיכה בצעד שעשינו כמחאה וכאקט של סולידריות עם משפחות החטופים ולמען הפסקת אש. התמיכה שלהם – הן כעת בהחלטת הרכישה, והן בהזמנתי לניו יורק, לשיחה מול קהל עם מנהל המוזיאון והאוצר הראשי ג׳יימס סניידר, היא הדרך שלהם להראות כמה הם מעריכים אותנו – את האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית ואותי.

״עם זאת, אני לא חושבת שזו הוכחה שהחרם לא עובד. אולי להיפך, לצערי. אין ספק שיש כאן פעולה של הציבור היהודי בעולם, שרוצה לתמוך באפשרות של ישראל להיות דמוקרטית ולאפשר לאמנים להיות מסוגלים להביע את דעותיהם מעל הבמה הבינלאומית ובערוצים ציבוריים. אותה תמיכה אינה נרשמת על ידי מוסדות שאינם יהודיים. ועדיין אני חושבת שזה דורש אומץ מצידו של המוזיאון היהודי בניו יורק לעשות זאת.

״אני גאה להיות חלק מהאוסף של המוזיאון הזה – שיש לומר שהוא אינו עוסק בישראל, אלא באמנות טובה וחשובה. כשראיתי את החלקים מהאוסף שמוצגים במוזיאון התרגשתי בטירוף לחשוב שאני הולכת להיכלל בין השמות האלה. אבל יותר מהכול, במהלך אותה שיחה שאירח המוזיאון, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים מגיבים לסרטים, והתרגשתי עד דמעות לראות שהכוח של היצירות עובד. המחשבה שאנשים יוכלו להתרגש מהעבודה ולראות בה את עצמם, זה כנראה הדבר הכי מרגש.

״באותה נשימה, ג׳יימס סניידר וחברי הנהלת המוזיאון התעקשו שהראשונים לראות את הפרויקט יהיו קהל המבקרים של מוזיאון תל אביב, וגם בזה יש משהו אצילי בעיניי״.

את חוששת שרכישה כזו עלולה לעמוד בדרכה של העבודה להגיע למקומות מרכזיים ופחות מסומנים בזהות והזדהות ספציפית, או שאת אופטימית – כי הדברים נשארים חיים והעבודות סוף סוף יקבלו את החשיפה שמגיעה להן, והכל יתגלגל הלאה?
״אני די בטוחה שיש סיכוי נמוך שהעבודה תגיע למקומות אחרים. ואני גם מבינה למה, עם אופי ההחלטות של הממשלה והשנאה שגוברת בעולם כלפינו. בואי נגיד שאני מקווה שאני טועה, אבל די בטוחה שאני צודקת״.

אגיד לך מה גורם לי לאופטימיות זהירה בהקשר הזה: העבודה האיקונית ״שולחן ארוחת הערב״ של ג׳ודי שיקגו כמעט נרכשה לאוסף המוזיאון הלאומי בוושינגטון, סמיתסוניאן, כשהוצגה לראשונה, ובגלל לחץ פוליטי שמרני באותה עת היא הוכרזה כתועבה והרכישה בוטלה. היא נעלמה לכמה שנים אבל לימים זה רק תרם לחשיבות ולנוכחות שלה (כיום היא חלק מאוסף מוזיאון ברוקלין). זה מעודד אותי לחשוב שהמטוטלת תנוע ולא הכל צפוי.
״אין ספק שאם יהיה לזה חיים זה יקח עוד הרבה זמן. ביליתי עכשיו שלושה חודשים בפגישות עם אוצרים בינלאומיים. אנשים מפחדים להיות קשורים לישראל באופן עמוק מאוד וזה לא אנטישמיות, או לפחות לא רק אנטישמיות, זה מה שקורה בעזה״.

חשופה בגופה ובנפשה
עבודתה של פתיר עוסקת בתמציתה ב״פולחן פוריות״: היחס לילודה, להריון וללידה, לגוף האישה ולזכויות נשים. העבודות טעונות במשמעות ועוצמה כיוון שהן מבוססות על סיפורה האישי ומתעדות את הדברים שהיא עוברת בגופה ובנפשה.

פתיר, כנשאית של גן BRCA, קיבלה את המלצת הרופאים לעבור תהליך של שימור פוריות. הפרויקט שיצרה, M] OTHERLAND], מורכב מסרטים דוקומנטריים שמתארים בגוף ראשון אותה מזריקה הורמונים לגופה, עוברת הקפאת ביציות ובדיקות MRI שד ועוד. רגעים אינטימיים, ונושאים אישיים רגישים, מונחים לפני הצופים כמו הגוף החשוף של מטופלת מול המערכת הרפואית.

פתיר מתבוננת בהיבטיו החברתיים, האוניברסליים, התרבותיים וגם האישיים, הגופניים האינטימיים, והרפואיים של נושא הפוריות, הריון והורות. היא נשענת גם על פולחן הפוריות במובנו ההיסטורי, משחר האנושות, ועושה זאת באמצעות המפגש הבלתי אפשרי בין טכנולוגיות חדשניות (רפואיות ואמנותיות) לצלמיות פריון פרה־היסטוריות.

בווידאו ארט של פתיר צלמיות פריון תופסות את מקומן של נשים בנות זמננו, כשהן עוברות טיפולים הורמונליים ופרוצדורות רפואיות, מתלבטות בדילמות של שימור פוריות, ולבסוף – גם כאימהות מקוננות, זועקות ומפגינות, בתהלוכת מחאה בזמן המלחמה.

פתיר נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה עם הפרויקט המרתק והמורכב שלה, ונקלעה לסערה אימתנית אחרי ה־7.10. כשהתאוששה מההלם והכאב האישי, מצאה עצמה מול מחאה וחרם שכוונו כנגדה. עם התקדמות המלחמה גברו גם הקולות המאיימים והאלימים בעולם האמנות, שדרשו להוציא את ישראל מהביאנלה. הנהלת הביאנלה בוונציה לא השעתה את הביתן הישראלי, אך בפועל התחושה בעת העבודה על הביתן הייתה של חרם ונידוי של ישראל מהאירוע, ואפילו של סכנה אמיתית לפגיעה במי שמזוהה עם הביתן הישראלי.

לאות מחאה על מצב המלחמה בעזה, ולאות סולידריות ודאגה לחטופים ומשפחותיהם, עם פתיחת הביאנלה צוות הביתן – פתיר ואוצרות התערוכה – החליטו באומץ שהביתן ישאר סגור ורק עבודה אחת תפנה לקהל. עבודת הווידאו ״המקוננות״ היא גם היחידה שנעשתה אחרי ה־7.10, ואת הזעקות והקינות שהיא מציגה ניתן היה לראות ולשמוע מבעד לחלון הגדול בחזית הביתן.

האוצר ומבקר האמנות החשוב פרנצ׳סקו בונאמי כתב על הביתן שגם הוא שבוי והעבודות של פתיר ממתינות בתוכו ומייחלות לשחרורן, כמו הקריאה לשחרר את החטופים ולהפסיק את מלחמת הנקם המרסקת את עזה. בעת הפתיחה, באמצע אפריל, היה אפשר לחשוב שיש סיכוי להפסקת אש ולהסכם חדש שיביא לשובם של החטופים. ככל שחלפו הימים והחודשים, העמיק הייאוש וחוסר האונים, והתרחבו גם החרם וההוקעה של תרבות ישראלית בעולם, בעקבות המלחמה בעזה.

בשולי הדברים מענין לראות שהידיעה על רכישת העבודה פורסמה לראשונה ובהרחבה בניו יורק טיימס, שמוביל על רקע המלחמה קו מערכתי בוטה כנגד ישראל וישראלים, גם בזירת התרבות והאמנות. העיתון הקדיש לכתבה על פתיר עמוד שלם גם במהדורה המודפסת, ובכך הוא מעיד על חשיבות העבודה וממשיך לעקוב אחר סיפורה, שהחל בסיקור נרחב של בחירתה של פתיר להעביר את תשומת הלב מהביתן הישראלי לדיבור על הפסקת אש ועל החטופים, בפתיחת הביאנלה. כעת כאמור, העבודות זוכות לראשונה לעיסוק בתוכנן ובקרוב גם יגיעו לקהל המגיע להן.

03/12/2024

מוזמנים להרצאה על הקרנבלי ם באיטליה.הרצאה ללא עלות

03/12/2024

שמש באפריל בסיציליה היפה.לא תבואו?

03/12/2024

באים??? יהיה כיף ומיוחד

02/12/2024

טיול קסום לסיציליה בהדרכתי

22/11/2024

הבננה של מאוריציו קטלאן נקנתה בפרוטות ונמכרה במיליונים

היצירה "קומיקאי" של מאוריציו קטלאן נמכרה תמורת 6.2 מיליון דולר — הרבה מעבר להערכות המוקדמות ניו יורק טיימס זכירי סמול
21 בנובמבר 2024
בננה שבמשך שנים עוררה מחלוקת בעולם האמנות נמכרה אתמול (רביעי) תמורת 6.2 מיליון דולר במכירה פומבית של סותביס. היא נהפכה לפרי היקר ביותר בעולם, אף על פי שסביר להניח שתיזרק בתוך ימים ספורים.
הבננה היא כוכבת יצירת האמנות הקונספטואלית "קומיקאי" מ–2019 של מאוריציו קטלאן, הידוע במעשי הקונדס שלו, ומיועדת לתלייה על הקיר באמצעות נייר דבק. היצירה מגיעה עם תעודת אותנטיות והוראות הדרכה לבעליה להחליף את הבננה — אם הם מעוניינים בכך — כשהיא נרקבת.

20/11/2024

ציור אפל של ואן גוך חושף פרק בתולדות האמנות שזכה עד כה להתעלמות
תערוכה חדשה בהלסינקי מתארת כיצד אמנים מודרנים פנו אל ימי הביניים כדי לחפש משמעות עמוקה יותר בחייהם וביצירתם- נינה סיגל

מדוע צייר וינסנט ואן גוך גולגולת מעשנת סיגריה? הציור הזה מ–1886 אינו תואם את כלל יצירתו של נופים מסתחררים ודיוקנאות מרגשים. בקרב בין היסטוריונים של האמנות יש האומרים שבציור "גולגולת עם סיגריה בוערת" ואן גוך משתעשע כחלק מתרגיל באנטומיה בזמן שלמד ציור.

אנה מריה פון בונסדורף, מנהלת מוזיאון האמנות אטנאום, שהוא חלק מהגלריה הלאומית הפינית, סבורה אחרת. היא גורסת שוואן גוך אימץ מגמה שהתפתחה בשלהי המאה ה–19, מגמה של החייאת סימבוליקה דתית מימי הביניים. לדבריה, הגולגולת מתייחסת למחול המוות, נושא מימי הביניים שמבקש להזכיר לנו שהמוות תמיד קרוב ואורב. ואן גוך, אומרת פון בונסדורף, עדכן את האלגוריה. "הגולגולת מעשנת סיגריה ומחייכת, וזוהי גישה מודרנית מאוד. זהו מוות על רקע מודרני, מוות גנדרן".
"גולגולת עם סיגריה בוערת" היא אחת היצירות המרכזיות בתערוכה "גותיקה מודרנית: מאפלה לאור" המוצגת במוזיאון אטנאום בהלסינקי עד 26 בינואר. התערוכה, שתעבור בהמשך לאוסלו ואחר כך לווינה, מציגה גישה חדשה בחשיבה על האמנות המודרנית.
סטודנטים של תולדות האמנות האירופית לומדים לעתים קרובות על רצף של תנועות אמנותיות מהמאה ה–19 וה–20 שמקורן בפריז, בירת האמנות: אימפרסיוניזם שהיה לפוסט־אימפרסיוניזם, שהוביל לקוביזם ואחר כך להולדת האמנות המופשטת. ההתפתחות המתמדת הזאת של האוונגרד דחפה את התרבות למודרניות עם הרבה יותר צבע ואור.

ואולם, אמנים צפון אירופים ונורדים, שפעלו בסביבות 1870 עד 1920,הושפעו לדברי פון בונדורף ממרכז אמנות חלופי: ברלין. האמנים שקיבלו השראה מהתרבות בבירת גרמניה התעניינו באינטרפרטציה אפלה ורוחנית יותר של החיים ופנו אל ימי הביניים כדי לבטא אי־שביעות רצון ממפנה המאה וחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.

מגמה זו צמחה במקביל לתיעוש ולתסיסה חברתית, בשעה של מתחים גוברים בין האימפריות האירופיות וכשמלחמת העולם הראשונה אורבת בפתח, אומרת ג'ולייט סימפסון, מרצה לתולדות האמנות בבריטניה, שעמדה בראש צוות מומחים ששיתף פעולה באצירת התערוכה בהלסינקי. "זהו עולם שמאיץ ונחפז אל מצב של התמוטטות אפשרית או התפרקות", היא מסבירה. "ונשאלת השאלה: מה המשמעות של כל זה, ומה אמנים יכולים לעשות בעניין? באמנות ובתרבות ימי הביניים הם מגלים דברים העוסקים בפולחנים הגדולים של החיים, כמיהה אנושית, ערגה לדברים לא רק חומריים, אלא רוחניים בעיני האמנים של התקופה. לחיים המודרניים יש צד אפלולי והוא בא לידי ביטוי באלמנטים הפחות רציונליים: מוות, נושאים קודרים יותר ורגשות אפלים יותר".

אמנים מפורסמים מרחבי אירופה חקרו נושאים אפלים אלה, ביניהם אדוורד מונק, מקס בקמן וארנסט לודוויג קירשנר, כמו גם אמנים נורדים ידועים פחות, או אמניות דוגמת קטה קולוויץ הגרמנית ומריאן סטוקס האוסטרית־בריטית.

התערוכה "גותיקה מודרנית" מציגה עבודות שלהם לצד יצירות בנות 500 שנה של אמנים גדולים כמו לוקאס קראנאך האב, הנס הולביין הבן ואלברכט דירר. האמנים המודרנים בתערוכה הגיבו לאותן יצירות ישנות במגוון דרכים: לעתים שאלו טכניקות וסגנונות מימי הביניים (למשל שימוש בהדפסי עץ או ציפוי של עלי זהב ברקע), אבל לרוב הם לקחו נושאים והפכו אותם לדבר חדש לגמרי.

חרדה וחוסר ודאות
הקונספט לתערוכה נולד לפני שבע שנים בזמן הרצאה על מודרניזם גותי ברייקסמוזיאום באמסטרדם. המשתתפים דנו בדרכים שבהן האדריכלות הגותית והציור מימי הביניים השפיעו על האמנות המודרנית, והתחילו להעלות השערות אילו יצירות, אם יוצגו יחד, ידגימו בצורה המיטבית את המגמה הזאת.

פון בונסדורף וסימפסון ארגנו צוות של כחצי תריסר אוצרים מברלין, וינה, אוסלו והלסינקי כדי לבחור יותר מ–200 יצירות שיספרו את הסיפור של המודרניזם הגותי מהיבט פאן־אירופי. "בעזרת הצוות הרב־לאומי הזה מצאנו יצירות רבות שקשורות לנושא", אומר רלף קלייז, אחד האוצרים והמנהל של הגלריה הלאומית הישנה בברלין. "אחדות מפורסמות בארצותיהן אבל לא ידועות בארצות אחרות".

ההיקסמות מאמנות עתיקה לא היתה רק עניין של חיפוש השראה בעבר, אומרת טסל בודואין, מרצה באוניברסיטת אמסטרדם. אמנים מודרנים רבים פנו אל העבר מפני שהם חיפשו משהו טהור ואותנטי יותר ממה שהם מצאו במודרנה. "בעיני המון אנשים במרכזי אמנות דוגמת פריז וברלין, האמנות המודרנית מלאכותית מדי", מוסיפה בודואין. אמני העבר "נחשבו ל'פרימיטיבים' מבחינה זו שהמודרניות המוקדמת לא קלקלה אותם. אמנותם היתה ביטוי ישיר של החוויה הרוחנית הפנימית של האמן ותרגום ישיר של החוויה האמנותית שלהם".

במפנה המאה ה–20, מסבירה סימפסון, התעורר עניין במה שקרוי אמנות פרימיטיבית בעקבות כמה תערוכות פופולריות ברחבי אירופה. הראשונה היתה תערוכה של אמנות ימי ביניים גרמנית בברלין שהוצגה ב–1898 ולאחריה הוצגה תערוכה מקיפה של קראנאך בדרזדן ב–1899. עוד תערוכות משמעותיות של אמנות ימי הביניים הוצגו בעשור הראשון של המאה ה–20: בברוז', בדיסלדורף, בסיינה ובלונדון.

"יש תנופה גדולה", אומרת סימפסון. "סופרים ודמויות חשובות בעולם התרבות מכל רחבי אירופה ורחוק יותר ביקרו בתערוכות אלה, כמו גם מנהלי מוזיאונים". עם הסופרים נמנו ג'ורג' ברנרד שו, מרסל פרוסט ושטפן צווייג.

אמנים רבים עלו לרגל כדי לראות את התערוכות הללו וכדי לראות אמנות גותית בכנסיות ברחבי אירופה. משיכה מיוחדת בתקופה עוררה "מזבח אייזנהיים", עבודתם של ניקלאוס הגנאואר ומתיאס גרינוואלד, שצוירה בסביבות 1516–1512 ונחשבת ליצירת מופת גותית.

ציור הצליבה של מונק הוא רפרנס ברור לאמנות דתית מוקדמת, אבל גם מעודכן בדרך מודרנית מאוד. "האמן הוא הצלוב, ולדעתי זה מצחיק עד דמעות — אבל מונק מראה איך הוא מקריב עצמו למען אמנותו"

היצירות המודרניות שלהם התייחסו לנושאים דוגמת אדם וחוה בגן עדן, הפיאטה (הבתולה מריה מערסלת את גופו של ישו המת) או הוואניטאס — סוגה בציור המשתמשת בסמלים כדי להזכיר לצופים את זמניות החיים ואת ודאות המוות — אם כי האמנים לרוב עדכנו את הנושא והשתמשו בסגנונות ציור מודרניים יותר או בנושאים לא דתיים.

אמנים שהתפעלו מהם גם החיו טכניקות של אמנות ומלאכה מימי הביניים כדי שיצירותיהם המודרניות ייראו "פרימיטיביות" יותר, דוגמת תחריטי עץ ומתכת להדפסים. אמנים אחדים גם גילו מחדש את האמנות הדתית שהתקיימה בעבר בארצותיהם והוסתרה או נהרסה בזמן הרפורמציה, תקופה שבה עיטור כנסיות היה אסור.

בפינלנד, לדוגמה, ראשי הכנסייה הלותרנית של המאה ה–17 הסירו מהכנסיות אריגים מקושטים וציורי קיר מימי הביניים, הם העבירו את המזבחות למרתפי הכנסיות מפני שהם רצו קירות עירומים עם כמה שפחות קישוטים, מסבירה פון בונסדורף. אבל הם לא השמידו את העבודות, ובמאה ה–20 אמנים מודרנים גילו אותן מחדש.

"גולגותא", ציור הצליבה של מונק מ–1900 שמוצג בהלסינקי, הוא רפרנס ברור לאמנות דתית מוקדמת, אבל הוא גם מעודכן בדרך מודרנית מאוד, אומרת סינתיה אוסייצקי, אוצרת במוזיאון הלאומי של נורווגיה באוסלו. "האמן הוא הצלוב, ולדעתי זה מצחיק עד דמעות — אבל מונק התייחס לעצמו ברצינות רבה", היא מוסיפה. "הוא מראה איך הוא מקריב עצמו למען אמנותו". לדבריה, מונק שגדל במשפחה פרוטסטנטית מחמירה בנורווגיה הבין את סמלי הכנסייה, אבל לא היה דתי. "החינוך שלו היה דתי אדוק, לכן הוא אהב להשתעשע בזה ולזעזע אנשים. הדבר הזה היה שנוי מאוד במחלוקת בתקופתו".

סימפסון אומרת ש"גולגותא" הוא דוגמה מושלמת ל"גותיקה מודרנית", ששאלה מהדימויים הוויזואליים הטרום־מודרניים כדי לומר משהו על החיים המודרניים. במקום לאמץ את הדת, האמן מתעמת עם תוהו ובוהו רוחני באמצעות האמנות — ואולי רק עם האמנות. "יש לנו את ההמון, שהוא מודרני ועירוני", היא אומרת ומצביעה על החלק התחתון של הציור. "יש לנו הדים של העיר המודרנית, אבל יש הזרה מוחלטת. יש אלימות, יש סבל, נושאים של קהילה אבל גם חרדה וחוסר ודאות. ואז זה נהפך למשהו הזוי
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2024-11-19/ty-article-magazine/.premium/00000193-4479-d48e-a1fb-d5f9d4e10000?lts=1732105207307