18/10/2024
חייבת לפרוק.
ראיתי אתמול את מעגלי הריקודים והשמחה, והלב שלי התכווץ.
א. אנחנו לא צריכים לרדת לרמה של האויבים שלנו שרוקדים ברחובות ומחלקים ממתקים שהורגים אותנו. זו לא הדרך שלנו, ולא הדרך היהודית. אפשר להרגיש הקלה, ואולי אפילו שמחה שיש לנו אויב אחד פחות, אבל לרקוד ברחובות?
ב. זה לא נצחון. זה לא הסוף. יש עדיין 101 חטופים וחטופות בעזה. עד שכולם כאן, אנחנו כולנו שם...
ג. ממש אחרי שהודיעו שחיסלו את סינוואר בוודאות, הותר לפרסום שנהרגו 5 חיילים, ונפצעו עוד... איך אפשר לצאת בריקודים ושמחה שיש כל כך הרבה משפחות שנחרב כל עולמם? גם הפצועים יש להם עוד דרך ארוכה... חלקם לעולם לא יחזרו למה שהיו. יש מעל 11,000 פצועים במלחמה הזאת, ולא מספיק מדברים עליהם.
ד. עוד אוכלוסיה שלא מקבל מספיק תשומת לב זה המשפחות המפונות. מעל 80,000 איש, שלחלקם לא נשאר בית אפילו אם יגמר המלחמה עכשיו. יש דרך ארוכה לפנינו לשקם את הצפון והדרום. דווקא בסוכות, שכולנו יושבים בבית "זמני", צריכים לזכור שיש משפחות שחיים ככה מעל שנה...
אז מצטערת, לא בא לי לרקוד ברחובות. קשה לי ברמות לשמוח בכלל בחג הזה.
מנסה לבנות לי סוכה בלב, שאוכל להתכנס בו, ולהגיד הודיה על מה שיש, ועם זה לא לשכוח את כל אלה שחסר להם כל כך הרבה החג הזה.
מתפללת לימים טובים יותר מאלו, שיחזרו כל החטופים/ות, חיילים/ות הביתה בשלום, שנשקם את המדינה והעם שלנו, ושנזכה להקים את סוכת דוד הנופלת.
ואז, רק אז, נוכל לצאת לרחובות ולרקוד.