27/01/2024
קטע שהקריא אמש באירוע "עץ ועצה" ניר עמית, מנהל ומייסד שותף של הישיבה החילונית בירושלים, חובב ט"ו בשבט:
"אני מסתכל בתמונה הזו של פריץ שלזינגר. מצאתי אותה בארכיון הציוני. בתחתית כתוב "חברת קיבוץ כיסופים בשנות החמישים". כך הולכות השותלות. נדמה שלוח השנה אף פעם לא מאכזב. כשצריך מנה הגונה של גבורה, הוא יודע לדפדף את הזמן לחנוכה ולספק מיתוסים וסופגניות. והנה, כשאנחנו על סף ייאוש, כשהנפש עומדת בשלכת נוכח זוועת המלחמה, הוא מנקז אותנו לט"ו בשבט, למטאפורות של עצים וצמיחה וליבלוביישן.
הישראליות תמיד אהבה להתנחם בהתחדשות הטבע. משוררים הביטו בשיבולי החיטה ומצאו מילים שמתחרזות בהרמוניה עם שחיטה. מביאליק וקישינב ועד דרורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה, שהייתה ראשונה לזהות שמתוך "העפר המר העיריות עולות". המטאפורה הזו היא כל כך טובה ושחוקה שקשה לא להאמין לה. הרי לא יכול להיות שהחיים שלנו הם קו לינארי עם שיפוע שלילי שנראה כמו מגלשה לתוך תהום. באמת יש נחמה במחזוריות, שהזרע והדם שקברנו באדמה יהפכו לפרחים ושמתוך השבר אפשר לצמוח. אפילו שמעתי הרצאה השבוע על "צמיחה מתוך טראומה". המרצה היה רהוט מאד ואמריקאי מאד וכמעט ורציתי לאמץ טראומה וללבלב ממנה. ככה, שכולם יראו את הצלקות וההגלדות וכמה יפים הסדקים שלי שמהם צמחתי.
אבל אני מתבונן שוב באישה הזאת, בקיבוץ כיסופים בשנות החמישים. עם טוריה ביד. עומדת לפתוח תלם. כך הולכת השותלת והיא הולכת לקראתי. מתוך עבר של עמל ועבודה קשה, אל עבר חיים של שגשוג באין מחריד. ואני כמעט מתבייש להביט אליה. אנחנו היינו העתיד שלה, ואנחנו היינו אמורים להיות חברה צודקת לאדם ולאדמה ולעץ ואנחנו, מה אנחנו בכלל. דומים לעצים נשירים, מתכנסים היטב לגזע, משתדלים להיאחז נוכח סופות הזמן. הנה גם אני נופל אל קלישאת העצים.
ט"ו בשבט הוא חג אהוב. מילדות. חג חילוני משהו, עם ניחוח נאיביות ובשונה משאר החגים, אף אחד לא הרג אותנו. אהבתי לשתול ואהבתי להתבוסס בבוץ. ויותר מאלו, אהבתי להתבונן בעצים. תאנה בשלכת באמת יכולה ללמד אותך שאפשר לחזור מהמתים. במיוחד אם יש לך דבלה יבשה ביד. ואולי באמת אפשר להעמיק שורשים ולהאמין שבסוף פסח, ניצנים ייראו ייראו בארץ.
אני ישראלי טוב ויהודי סביר ויש בי אמונה. אבל אני חושב שלא הטבע יעשה את העבודה עבורי ועבורנו. אני לא מוכן להאמין שגלגל הזמן מחייב כל הזמן שבר וצמיחה. לא יתכן שגורלנו לחיות בהפרעה דו קוטבית של חיים ומוות. למרות האהבה שלי לאילנות ולמטאפורות, השנה אני רוצה לחזור אל הריאליזים – אם יש תיקון למקום הזה, הוא לא במחזוריות ובמיתוסים העתיקים של עוף החול.
"לו יכולתי הייתי שורפת את הממסד ששמו תקופות השנה" כתבה המשוררת זלדה. אין לי צורך באש הזאת אבל אני מאמץ את השורה התחתונה. העונתיות הזו מוגזמת ואני רוצה לחזור לקו הלינארי של התלם. בכל זאת, קוראים לי ניר. אולי, עלינו להשאיר את המטאפורות לספרות, ולחזור להתבונן בחיים שלנו. אי אפשר להתכחש - אנחנו אכן בשבר, אכן בתהום ולזמן ייקח הרבה מאד זמן. הפצעים יישארו פתוחים עוד ימים רבים. ובכל זאת יש תקווה – אם אנשים יכולים להיות כל כך רעים, הם עשויים להיות גם טובים באופן קיצוני. אנחנו אלו שחייבים לתקן. למרוד בקלישאות ולעשות כאן שוב עתיד. בשביל שנוכל להסתכל אחורה, לעבר האישה מקיבוץ כיסופים בשנות החמישים, ולחייך.
