https://www.facebook.com/106271448604926/

מגלים את רחובות, Rehovot (2025)

12/04/2024

מכון ויצמן משתרע כיום על שטח של כאלף דונם בצפון העיר, וכולל בתוכו את כל מבני המחקר, וכן את המתחם בו גר בעבר (ובו קבור כיום) נשיאה הראשון של מדינת ישראל - חיים ויצמן.
אבל פעם היה מדובר בשני מתחמים שונים - מכון זיו (שלימים יקרא ע״ש הנשיא) היה בסמוך לרחוב הרצל, ועל גבעה רחוקה מזרחה משם, מעבר לפרדסים, היה בית הנשיא. אריך מנדלסון, האדריכל היהודי-גרמני המפורסם שבנה את הבית עצמו, הציב בתחתית הגבעה מבנה פשוט, שישמש כשער הכניסה למתחם, כמגורים לשומר וכחניה לרכב השרד של ויצמן.

את תפקיד השומר מילא בנאמנות במשך שנים יהושע חרל״פ, נכדו של אפרים חרל״פ מראשוני המושבה. יהושע היה איש פלוגות הלילה, ואורד וינגייט היה זה שהמליץ עליו לחיים ויצמן. בשנות השלושים היה יהושע אחראי על חולית הנוטרים ששמרה על ויצמן, וברבות השנים היה לשומרו האישי ולנהג המשפחה, וגם חבר קרוב עימו נהג ויצמן להתייעץ רבות.
יהושע חרל״פ ומשפחתו עברו להתגורר בדירת השומר שבכניסה לאחוזה - בקומה העליונה גרה המשפחה, ובקומה התחתונה היה שער הכניסה לאחוזה וחניה לרכב. המבנה פשוט למדי, בנוי בסגנון הבינלאומי ובסגנון הפונקציונלי האופייני למנדלסון - בחזית המערבית שער הכניסה ומדרגות העולות לקומה השניה; בחזית הדרומית חלונות פשוטים לאוורור החניה והדירה שמעליה, ובחלקו האחורי של המבנה גגון, וכן מדרגות ומרפסת שנוספו בסוף שנות החמישים. את הקווים הישרים שוברים מדי פעם החלונות העגולים, המתהווים סימן היכר בעבודותיו של מנדלסון.
יהושע חרל״פ המשיך להתגורר במקום גם אחרי שנפטר ויצמן ב-1952, והיה נהגה של אלמנת הנשיא, ורה ויצמן. כשזו הלכה לעולמה ב-1966 עוד נותר לגור במבנה עד למותו ב-1971. משפחתו גרה במקום עוד מספר שנים, ואפילו מצאנו ידיעה על סערה נדל״נית - בנו של יהושע טען בפני בית המשפט כי הגברת ויצמן הבטיחה למשפחה שהמבנה יועבר לרשותם, אך מכון ויצמן לא קיים את הבטחתה.

בית השער היה, כאמור, שער הכניסה המקורי לאחוזת ויצמן. עד שנות השבעים היה במקום שער ברזל אטום, אבל הוא הוחלף בשער המיוחד הקיים כיום, בעיצובו של דני קרוון. עד לשנות התשעים הכניסה לאחוזה הייתה מכאן, ובמקום גם פעל לתקופה מסוימת בית קפה ונערכו בו אירועים. כיום, לצערנו, ניכר כי אין פעילות במבנה, אך הובטח לנו כי הוא עומד לקראת עבודות שיפוץ ושימור.

תודה גדולה לגנזך ויצמן שאיתר עבורנו את התמונות ההיסטוריות של המבנה, וסייע לנו בכתיבת הרשומה. מזמינים אתכם לעקוב אחרי הדף של בית ויצמן.
תודה גם לארכיון רחובות על איתור תמונת יהושע חרל״פ ליד קבר הנשיא.

מכירים צאצאים למשפחת יהושע חרל״פ? רוצים להציע מה אפשר לעשות במבנה אחרי שישופץ? רשמו לנו בתגובות.

#אתרים

05/04/2024

בשטחים הפתוחים במזרח רחובות, בסמולך לגבעת הזיתים לכיוון צפון מזרח נמצא את גבעת השיטה המלבינה - בדרך אלייה נעבור ליד בריכת השקייה פתוחה ובית באר ישן. על הגבעה עצמה נמצא מקבץ עצי שיטה מלבינה שריד לתקופה שבישראל שרר אקלים טרופי והאזור היה מחובר הן מבחינה גיאורפית והן מבחינת צמחייה לאפריקה. מאז הרבה השתנה ומדבר סהרה נוצר ביננו ובין האזורים הטרופיים, אך פה ושם נשארו שרידים לתקופה כמו גבעה זו. השיטה המלבינה הינו עץ בעל גזע בהיר וקוצים המאבד את עליו בחורף ומצמח אותם שוב לעת קיץ, כאשר לקראת הסתיו מתחילה פריחה מאורכת בצבע לבן-צהבהב.

יש לציין כי חשיבות הגבעה נובעת לא רק מעצי השיטה שעלייה אלא מכל המגוון הביולוגי שגדל וחי בין עצים אלו.

במקומות רבים מתייחסים לגבעה כאל שמורת השיטה המלבינה ישרש (בגלל קירבתה למושב, אם כי היא עצמה בשטח השיפוט של רחובות), אך האמת שלא ברור לנו אם המקום הוא אכן שמורה מוכרזת. בשנת 2020 חתמה השרה להגנת הסביבה דאז, על צו שאוסר על נסיעת רכבים בשמורה, אך לצערנו אין במקום שום שילוט כי מדובר בשמורה, אין מחסומים שימנעו מעבר כלי רכב והגבעה זרועה בפסולת.

#אתרים

30/03/2024

בצפון מזרח שטח השיפוט של רחובות עומדות שתי גבעות, גבעת הזיתים וגבעת השיטה המלבינה. שתיהן נקראות כך על שם העצים הגדלים עליהן.

הגבעה הקרובה יותר לרחובות היא גבעת הזיתים, הידועה גם בשם גבעת 74, בגלל גובהה שהינו 74 מטרים מעל גובה פני הים, והיא הגבעה הגבוהה בחלק זה של מזרח העיר. בשל כך שימשה כאחת מעמדות התצפית והשמירה של המושבה וייתכן אף שתתקלו שמה בשרידי שוחות. על גבעה זו עמדה סוכת השומר של המשורר דוד שמעוני, ששמר על כרמי רחובות בשנת 1909, וחוויותיו מלילות שמירה אלו אף מופיעות בספריו, וגם סוכתו של דוד לויתן - שהיה שומר, צייר ופסל - ונהרג על ידי גנבי שקדים בשנת 1913.

כיום ניתן למצוא על הגבעה את עצי הזית וצמחיה אופיינית לגבעות הכורכר, שיחי רותם, קידה שעירה, עצי שקד ובגבולה הצפוני מספר עצי שקמה שניטעו לאורך הדרך שהלכה מיבנה לרמלה והיוותה סעיף של דרך הים.

ניתן להגיע לגבעה מצומת הרחובות בגין ויוספזון. יש לחצות את כביש בגין לכיוון מזרח, שם ניתן להמשיך מזרחה לאורך דרך העפר בין הפרדסים ואז שמאלה וימינה. בגבעה אין פחים, אז נא לקחת את הזבל איתכם.

על גבעת השיטה המלבינה נכתוב בפוסט נפרד.

#אתרים

24/03/2024

ביום שישי העלנו חידה - לזהות איפה צולמה התמונה מראשית שנות השלושים.
וכמו שהבטחנו - מצרפים את הפתרון: התמונה צולמה מגבעת האהבה (כל הכבוד לעוקב דוד דניאל!), לכיוון צפון מערב (הצלם עמד ככל הנראה בקצה העליה של רחוב סמילנסקי, מעל קופ״ח מכבי של היום). צירפנו לכם את התמונה עם תוויות של הרחובות (בירוק) ושל מבנים שעדיין אפשר לראות היום (באדום). כמובן שישנם עוד מבנים שאפשר לראות עד ימינו, ולא סימנו את כולם.

כדי לעזור לכם להתמצא:
היקב נמצא כיום ברחוב הנשיא הראשון. בתמונה כאן רואים את קצה הגג המשולש, ואפשר לשים לב כמה רחוק היה מהמושבה.
בית בלומנפלד עומד עד ימינו ברחוב הרצל 198.
בית שלמה חרל״פ נמצא בהרצל 177, פינת רחוב גאולה, ואתם מכירים אותו יותר בתור מסעדת ׳מו-ומו׳.
בית מרשוב (שלמעשה הוקם כשני בתים נפרדים שהיו שייכים למשפחות פצביץ׳ וזרובינסקי) נמצא ברחוב הרצל 169 ו-171, בפינת רחוב בית הפועלים. כאן התגורר ד״ר מרשוב המפורסם.
בקצה התמונה מימין אפשר לזהות את בית סלוצקין, שנמצא היום במתחם ביה״ס דה-שליט, ברחוב מנוחה ונחלה.

מעניין להוסיף שהמבנה שבחזית התמונה, בפינת גלוסקין ובית הפועלים, גם נמצא שם עד היום, אבל במרוצת השנים נוספה לו קומה נוספת. גם הבית שמימינו נמצא שם כיום, אך קשה לזהות אותו בגלל תוספות בנייה מאוחרות.

ולשם השוואה, רצינו לצלם תמונה עדכנית של הנוף. לצערנו, הבנייה שנוספה על גבעת האהבה במרוצת השנים לא מאפשרת לנו לצלם מאותה הנקודה. לכן הבאנו תמונה מגג הבניין הפינתי בכניסה לרחוב סמילנסקי, מעל הכיכר.

22/03/2024

בסוף השבוע הזה החלטנו להכין פוסט בהשתתפות הקהל!

התמונה הזאת צולמה במהלך שנות השלושים ברחובות. מי יודע איפה? אילו בניינים מוכרים אפשר לזהות בתמונה?

מוזמנים להעלות בתגובות הצעות לתשובה. את הפתרון נעלה ביום ראשון הקרוב בבוקר.

16/03/2024

בשנת 1929 נולדה במושב גבתון חנה אברך. היא נולדה למשפחת פועלים קשיי יום, אשר נאבקו על עצם קיומם ונאחזו בקרקע. קשיים אלו חזקו את הקשר של חנה אברך אל האדמה והפכו אותה לנערה בעלת כוח נפשי חזק במיוחד.

אברך למדה בבית חינוך לילדי עובדים ברחובות (כיום בית ספר בן צבי), בגיל עשר הצטרפה לתנועת הנוער 'מחנות העולים' ובנערותה הייתה מתלמידות כפר הנוער עיינות, שם למדה חקלאות. בכפר פעלה רבות לעזור לתלמידות שהיו עולות חדשות והייתה בין היוזמות של גרעין התיישבותי של בוגרות הכפר, שעבר את הכשרתו במעוז חיים. עם סיום ההכשרה הצטרפה לקיבוץ בית הערבה, אשר ליד ים המלח, שם הפכה לאחת הדמויות המרכזיות של הקיבוץ ולחברה בפלמ"ח.

במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הקיבוץ נאלץ להתפנות, נשארה היא מאחור עם קבוצה שירדה לסדום להגנת ים המלח המבודד. באותה תקופה גם איבדה את חברה, יהודה, שנפל בקרב על מלכיה בצפון. לאחר תקופה של בידוד ומצור קיבלה חנה חופשה והייתה אמורה להגיע למרכז הארץ במטוס.

ביום 18.7.48 המריא המטוס מסדום בדרכו לתל אביב, בדרך נקלע המטוס להפצצה מצרית ונאלץ לנחות נחיתת חירום בחולות נבי רובין, סמוך לפלמחים. עם הנחיתה הותקפו נוסעי המטוס על ידי כנופיית ערבים, אשר רצחו חמישה מהנוסעים ובינהם את חנה.

חנה נקברה בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק (גבעתיים-ת"א) והיא בת 19 שנים בלבד. ברחובות - שם למדה, הונצח שמה ברחוב חנה אברך, אשר באופן ראוי, נושק למושב גבתון - שם גדלה. אחד מהרחובות המעטים בעיר הקרויים על שם נשים.

#דמויות

08/03/2024

לא חסרים ברחובות מבנים ישנים מראשית ימי המושבה, חלקם השתמרו טוב יותר וחלקם פחות. לפעמים, בגלל תוספות בנייה מאוחרות, תחזוקה לקויה ושילוט חיצוני, קשה לזהות שמדובר בבניין ישן או מיוחד. אבל, ישנו מאפיין בנייה שאם תצליחו לזהות אותו, תדעו בבטחון כמעט מלא שלפניכם עומד מבנה בן מאה שנים לפחות - עוגן המתיחה.

עד שהגיעו הבריטים לכאן והביאו עמם את הבטון המודרני, הבנייה בארץ התבססה בעיקר על חומרים מקומיים (ברחובות עיקר הבנייה נעשתה מאבני כורכר או מלבנים). החומר לבנייה אומנם היה זמין, אבל בנייה מאבן אינה יציבה מספיק, וכדי לחזק את המבנים השתמשו בעוגני מתיחה - זוהי קורת מתכת שעוברת בין שתי שורות אבנים, בד״כ בחלקו העליון והתחתון של המבנה. הקורה בולטת אל מעבר לאבנים, ושם משחילים לתוכה מוט מתיחה חיצוני. את ההשחלה עושים כאשר המתכות חמות, ועם התקררותן הן מתכווצות ומפעילות מתח על שורת האבנים, שנלחצת בעזרת עוגני מתיחה משני צידיה. הלחץ המבני שנוצר על כל אחד מהקירות מחזק ומייצב אותם מול לחצים אחרים במבנה, המופעלים בד״כ מהתקרה, ובכך מונעים מקירות המבנה לקרוס.

טיפוס נפוץ במיוחד של עוגני מתיחה הוא בצורת האות S, וניתן לאתר אותו בקלות על מבנים ברחבי העיר (ובערים נוספות בארץ). השימוש בעוגני מתיחה הלך ופחת בשנות העשרים ככל שהחל שימוש נרחב יותר בבטון, ונעלם כמעט לגמרי בשנות השלושים. דוגמאות רבות ויפות לעוגני מתיחה בעיר ניתן לראות בעיקר ברחובות יעקב, בנימין ומנוחה ונחלה, שם נמצא ריכוז המבנים הישנים ביותר במושבה. צירפנו לכם גלריה שלמה של תמונות, אבל היא ממש לא מקיפה את כל הדוגמאות בעיר.

אז בפעם הבאה שתסתובבו ברחובות, או בכל ישוב אחר, ותזהו על אחד המבנים עוגן מתיחה - תוכלו לומר לחברים שהמבנה שלפניכם הוא לפחות בן מאה שנים (וזה גם יגרום לכם להשמע מאד משכילים…).

מכירים עוד עוגני מתיחה בעיר? מוזמנים להעלות תמונות בתגובה לפוסט.

01/03/2024

בשבוע-שבועים האחרונים הוזכר שמו של מכון וולקני כמה פעמיים בחדשות. אך האם יודעים אתם על שם מי המכון נקרא ואיך הוא קשור לרחובות?

יצחק אלעזרי-וולקני (וילקנסקי) נולד בשנת 1880 בעיירה איישישוק, שהייתה בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, וכיום נמצאת בליטא. לצד לימודי הקודש למד גם לימודי חול ולאחר בחינות הבגרות נסע למערב אירופה שם למד כלכלה, פילוסופיה ואגרונומיה.

בשנת 1908, שהוא כבר אדם נשוי, עלה ארצה והתמנה למנהל החווה החקלאית בבן שמן וליועץ חקלאי במשרד הארצישראלי, שם ייעץ בנושא הקמת יישובים חקלאיים. הוא עסק בעיקר בנסיון לגוון את ענפי המשק החקלאי, על ידי התאמת גידולים לקרקע ולאקלים בארץ ישראל, תוך כדי הכלאה בין זנים מקומיים לזנים מחו"ל.

וולקני האמין כי המחקר לא יכול להעשות על ידי ניסוי וטעייה של החקלאי הפרטני, אלא על ידי ההנהלה הציונית באופן מרוכז, מדעי ושיטתי שיספק לחקלאי זרעים, כלים וידע. הוא האמין שחקלאות היא צורך לאומי ולכן על היישובים החקלאיים לקום על קרקע לאומית. רעיון זה גם השתלב עם ההבנה, שנולדה עוד בימי העלייה הראשונה, שחקלאות זה מקצוע נרכש ויש ללמוד וללמד אותו.

ב-1921 הקים וולקני את 'המכון למדע הטבע, תחנת הנסיון החקלאית' בתל אביב, שלימים הפך למכון וולקני. בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, במטרה שיהיה על קרקע חקלאית, למה שנקרא גבעת החול בחלקה הצפוני של המושבה (היום חלק ממכון ויצמן). במכון היו שלוש מחלקות: מחקר, הדרכה והוראה. הניסויים נערכו הן במעבדה והן בתחנות ניסוי חקלאיות שהיו פרושות בכל רחבי הארץ. ב-1942 הקים וולקני גם את 'המכון ללימודי חקלאות', שלימים צמח לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, אשר ברחובות. בפקולטה כיהן וולקני כפרופסור לכלכלה חקלאית ועמד בראשה מיום הקמתה ועד מותו.

בשנת 1955 נפטר וולקני מהתקף לב ברחובות ונקבר בנהלל. על שמו נקרא מכון וולקני, שהפך למוסד הגדול ביותר בארץ שעוסק במחקר חקלאי ושוכן כיום בראשון לציון (המכון לחקר בעלי חיים עדיין נמצא ברחובות בתוך תחום הפקולטה לחקלאות). כמו כן נקרא על שמו מושב בית אלעזרי ובעיר עצמה הונצח שמו בשדרות וולקני אשר בשיכון סלע. אנו בטוחים כי היה שמח לראות שהשדרות על שמו הן פינה ירוקה ומוצלת בעיר.

מוזמנים לתייג חברים שעובדים במכון וולקני או גרים בשדרות וולקני.

#אישים

23/02/2024

נדירים המקרים בהם מנציחים את שמו של איש ציבור עוד בחייו, אולם זה מה שקרה לאחד מראשי רחובות - זאב גלוסקין. על גלוסקין עצמו כתבנו פוסט לפני כמה חודשים, והפעם נקדיש מילה לשדרה שנקראה על שמו.

שדרות גלוסקין, מהרחובות היפים בעיר שלנו, נחנכו בסוף שנות השלושים (כנראה 1936 או 1937) ונקראו, כאמור, על-שמו של זאב גלוסקין. לאורך השדרה ניטעו עצי פיקוס השדרות הקיימים עד היום, והיא הייתה למעשה אחד מהרחובות הראשונים של ׳העיר המתרחבת׳ שזכתה לתנופת התרחבות ובנייה בימי העלייה החמישית, במקביל לבניית הרחובות על ׳גבעת האהבה׳.
בראשיתה היו בשדרה בתים פרטיים, מהם נותר כיום רק אחד - ביתו של אהרון קלר בשד׳ גלוסקין 11, שהוכרז כמבנה לשימור. לימים הפכה השדרה להיות מרובת בתים רבי קומות, אם כי שדרת הפיקוסים לא נפגעה. למעט עץ אחד שנכרת ברובו בקצה הצפוני, ניתן לראות בשדרה את התמיכות השונות שבנו עבור העצים, שגדלו והתפתחו ב-90 השנים האחרונות…

השדרה הציורית הייתה מקום מושבם של אישים מפורסמים בעיר, ביניהם המנהל המיתולוגי של ביה״ס סמילנסקי - בכור לוי, שגר בבית מספר 9. השדרה גם הייתה מקום משכנה של עיריית רחובות עד סוף שנות התשעים, בבניין מרשים שלצערנו לא נותר ממנו זכר.

עד לפני כמה שנים מרכז השדרה היה עשוי חול וכלל מתקני משחק לילדים. כיום מרכז השדרה מרוצף, והוא אחד השבילים הנעימים לטיול גם בימי הקיץ החמים. לפי הפרסומים בחודשים האחרונים, עתידה השדרה לעבור ׳מתיחת פנים׳ ויוצגו בה שירים פרי עטם של תושבי רחובות.

בתמונה שצירפנו מטקס חנוכת השדרה ניתן לראות את יהודה גורודסקי נואם, ולשמאלו עומד זאב גלוסקין עצמו. בהמשך משמאל ניצבים אפרים חרל״פ וגרשון רוז׳נסקי. מימינו של גורודסקי ניצבים עובד אייזנברג ולידו בכור לוי.
תודה לזאב רמיאל על שפרסם את התמונות במקור.

#אתרים

16/02/2024

את כפר גבתון, שנמצא בדרומה של רחובות ועטוף על ידה משלושה צדדים, הזכרנו כבר בפוסט על התיישבות האלף. אך לא תמיד היה הכפר צמוד לעיר ועם הקמתו שכן במרחק מה ממנה.

כפר גבתון הוקם בשנת 1933 ואוכלס על ידי קבוצת פועלים שעבדה ברחובות. מיקום הכפר נבחר על מנת שישמש חיץ בין המושבה לבין הכפרים הערבים באזור (זרנוקה וקובייבה). השמירה בכפר נעשתה בשיתוף בין אנשי גבתון ואנשי רחובות. לצערנו מיקום המושב גבה גם קורבנות והמקרה הטרגי ביותר היה של משפחת דומיניץ.

עם תחילת המרד הערבי הגדול בשנת 1936 היווה כפר גבתון עמדה קדמית לרחובות. כל לילה היו יוצאים אנשי המושבה והכפר לשמירה לאורך גבולות הכפר. גם מינה דומיניץ, שהייתה תושבת גבתון, חברת 'הגנה' ובעלת משפחה, לקחה חלק בתורנות השמירה. לקראת סוף המרד, בלילה חורפי וגשום ב-28 לפברואר 1939, התקיפה כנופיית ערבים את הכפר. המגינים הגיבו בירי, אך מספר חברי כנופייה הצליחו לחדור את קו ההגנה והגיעו לבית משפחת דומיניץ. בבית שהו באותו הזמן מינה ושניים מבניה, חיים, בן 10 ועמנואל, בן 8. הבן הגדול ירחמיאל, שהיה בן 16, לקח חלק בהגנה על הכפר.
הפורעים נכנסו לבית המשפחה, רצחו את מינה ובנה חיים וחטפו את עמנואל. לשמע הזעקות רץ ירחמיאל הביתה לעזור למשפחתו ונאבק עם הפולשים. מגינים נוספים הגיעו לעזור אך הם כבר מצאו את ירחמיאל פצוע ואת עמנואל מוטל מת ליד גדר הכפר. לאחר ארבע ימים נפטר גם ירחמיאל מפצעיו.

מינה ובניה הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין תר"ן ברחובות, הם השאירו אחריהם את אב המשפחה ואת הבת. שמם וזכרם הונצחו ברחוב האם ובניה בכפר גבתון.

המרד הערבי הגדול הסתיים במרץ 1939, במהלכו נרצחו למעלה מ-400 יהודים.

#סיפורים

09/02/2024

לוין-אפשטיין, ממייסדי המושבה ומזכיר אגודת ׳מנוחה ונחלה׳ שניהלה אותה בימיה הראשונים, היה ער למצבם הקשה של הפועלים באותם הימים - העבודה העונתית והתשלום היומי הביאו לכדי כך שעם תום עונת העבודה לא הייתה להם כמעט הכנסה, והם התקשו לעמוד בתשלומי שכר הדירה. לוין-אפשטיין פנה לוועד האודיסאי, שכן שמע שוועד ציוני זה הקים קרן גדולה לסיוע לטובת הפועלים בארץ-ישראל והיה עסוק כעת בשאלה מה לעשות עם הכסף שהצטבר, והוא הציע לוועד שבכל מושבה בארץ תיבנה שכונת פועלים עם משקי עזר.
הוועד האודיסאי החליט למצוא שימוש אחר לכספים, אולם חברת ״עזרא״, שהייתה שייכת לקבוצת חובבי ציון מברלין, דווקא אהבה את רעיון שכונת הפועלים. ביחד עם חובבי ציון מפריז ובעזרת גורמים נוספים, אסף לוין-אפשטיין 26,000 פרנקים והשתמש בהם כדי להקים מדרום לרחובות את שכונת הפועלים הראשונה שלה - הוא רכש חמישים דונמים מחלקתו של צבי פלטנשטיין, וחילק אותם לחמש נחלות נפרדות. לכל משפחת פועלים קיבלה שטח של עשרה דונמים ובו בית בן שני חדרים ומטבח, רפת, לול ותשעה דונמים נוספים לגידול מטעים וירקות. בנוסף קיבלה כל משפחה שתי פרות ומספר תרנגולות.
ועד המושבה בחר את חמש משפחות הפועלים ברות-המזל שיזכו להתגורר בשכונה החדשה, והיו אלו המשפחות של - פנחס ושרוב, קלמן גבריאלוב, זלמן אייזנברג, זאב אלטשולר ומרדכי גורודינסקי (נחמני). השכונה נחנכה ב-1896 והמשפחות עברו להתגורר בה, והתחייבו להחזיר את עלות הקרקע והבנייה בתוך שלושים שנה. הרחוב הראשי בה נקרא על-שמה ולכבודה של האגודה הברלינאית שתרמה את הכסף.

המרחק בין רחוב עזרא ובין מרכז המושבה לא נראה לנו גדול, אולם לפני 130 שנים היה זה רחוב מבודד - מספר בתים שנבנו מעבר לואדי ומאחורי הכרמים במעלה הגבעה. כשוואדי דוראן עלה על גדותיו, היו הפועלים מנותקים משאר המושבה, לפעמים למספר ימים. הניתוק יצר הווי מיוחד ברחוב, שמרכזו העיקרי היה אצל משפחת אלטשולר, באזור שהיום הוא הבתים מספר 16 ו-18 ברחוב.

כיום רחוב עזרא נראה כמו עוד רחוב מגורים במרכז עירוני שוקק. רק מבנה אחד עוד נשאר להזכיר לנו שפעם היה נראה כאן הכל אחרת, בעזרא 34. לצערנו, אנחנו לא יודעים לתת פרטים על המבנה עצמו, אם כי נראה שאפילו הוא לא נבנה בשלב הראשון של הקמת השכונה, אלא במהלך שנות ה-20 או ה-30. מחמשת בתיה הראשונים של השכונה לא נותר זכר, ורק שם הרחוב משמר לנו את הזיכרון ההיסטורי של שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל.

02/02/2024

אחד הפוסטים הראשונים שלנו בדף היה על העץ הראשון ברחובות, הרי הוא האקליפטוס שנטע אהרון אייזנברג לרגל הולדת בנו עובד. שנים עמד העץ במקומו, סמוך לרחוב יעקב 3 של היום, ולמרות שנפגע מספר פעמים במהלך השנים המשיך לחיות בגאון והגיע לגובה של 16 מטרים.

מפאת גילו, ניהלה עיריית רחובות מעקב לגבי בריאותו של העץ. לצערנו בשבוע שעבר, ביקרו במקום נציג מטעם משרד החקלאות ואגרונום מפקיד היערות הארצי. לפי דבריי העירייה הגיע האגרונום למסקנה כי העץ חולה, נתון בסכנת התמוטטות מיידית ולכן יש לכרות אותו תוך 48 שעות ואכן ביום שני השבוע הגיע צוות לגזום את העץ. לשמחתינו הוחלט לא להורידו כליל אלא להנמיכו לגובה של 6 מטרים, בתקווה שיצליח להתאושש ולהשתקם.

היום ערכנו סיור בסימן ט"ו בשבט, שנדחה משבוע שעבר, שהתחיל כמובן ליד העץ הראשון של המושבה. כמה עצוב היה לראות את העץ החזק שהכרנו ניצב מקופח ראש, אך אנו מקווים שהוא יתאושש, יגדל וימשיך להוות אנדרטה חיה לימייה הראשונים של רחובות.

נסיים בברכת שבת שלום עם שירה של המשוררת רחל, 'אקליפטוס'.

לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם
וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;
מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –
זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת
מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.
וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת
לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל…

תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –
תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:
לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,
וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.

01/02/2024

חברים יקרים,
אנחנו שמחים לבשר, כי למרות מזג האוויר האפרורי, הסיור שלנו לכבוד ט"ו בשבט - שמתוכנן למחר בבוקר - עדיין מתקיים.

נפגשים בשעה 9:00 ביעקב 3, רחובות.
מומלץ להגיע עם בגדים חמים ומטריה.

מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק, אינסטגרם או ווטסאפ לכל העדכונים.

*מגלים את רחובות* בווטסאפ —> https://bit.ly/3A6BzZc

*מגלים את רחובות* באינסטגרם —> https://bit.ly/3GVMLvz

*מגלים את רחובות* בפייסבוק —> https://bit.ly/3MUL0Tk

26/01/2024

אחרי 111 ימים של מלחמה כמעט ולא שמנו לב שחגגנו השבוע חג - ט״ו בשבט. חג קצת שונה בנוף המוכר של חגי ישראל, וכזה שלא מציין אירועי עבר אלא שם דגש גדול מאד על העתיד.

בהקשר הזה נזכיר דווקא את ש. בן ציון. אתם מכירים אותו בעיקר בתור ׳אבא של נחום גוטמן׳ (שכתב וצייר את הספר הנהדר ״החופש הגדול או תעלומת הארגזים׳ שנכתב על רחובות). אבל ש. בן ציון היה גם סופר, מחנך, וממייסדי העיר תל אביב. הוא היה פעיל בתחום הספרות והעברית ביחד עם ביאליק, ואין זה פלא שאת הרחוב על שמו ברחובות קבעו דווקא ברחוב המקביל לשדרות ח״ן.

את השיר היפה ׳מרחב שדה וירק עצים׳ כתב ב-1917:

מרחב שדה וירק עצים,
ילדים נושאים את,
שם הרבי לתלמידים
מורה אלף בית.

זאת התורה, ילד חמד,
למדו, שמרו נא,
נטעו, זרעו זאת הארץ,
תור האביב בא.

עץ זה – אלף, עץ זה – בית הוא
אף גימל – עץ,
אותות עצים בספר ירוק
רחב עץ עד אין קץ!

זאת התורה, ילדי חמד...

זאת הארץ הרוו אבות
זיעה, חלב, דם -
יבוא אביב תפרח כולה
יפרח גם עם.

גם בתוך המלחמה שבה אנחנו רווים זיעה ודם, נזכור ימים של לבלוב ושל פריחה. בראש השנה לאילנות נאחל שעירנו תעוטר בעצים, ושמרחביה הפתוחים ישמרו - כי זו מורשת עברה וראוי שזה יהיה גם עתידה.

ושיבוא אביב ואת הארץ הרוויה בגשם ובדם נדע לא רק להפריח, אלא גם לפרוח בתוכה.

חג שמח 🌱

24/01/2024

עוקבים יקרים,
מזג האוויר גשום ומבורך, אבל יקשה עלינו לקיים את הסיור שתוכנן ליום שישי הקרוב, והוא ידחה בשבוע.
נשמח לפגוש אתכם ביום שישי הבא, 2/2/24, בשעה 09:00 ברח׳ יעקב 3.

19/01/2024

כידוע לכם רחובות הוקמה כמושבה חקלאית, אבל זה לא אומר כי מקימיה הסתפקו רק בנטיעת עצים שנתנו תנובה. בהחלט לא. מן ההתחלה נתנו אנשי המושבה את דעתם גם למראה המושבה ועצי הנוי שבה.

למרות שהתקציב לעצי נוי היה דל, החליטו אנשי רחובות שהבתים יבנו במרחק של לפחות ששה מטרים מהרחוב, על מנת להשאיר מקום לנטיעת עצים וערוגות פרחים. עצי הנוי הראשונים נשתלו עוד לפני סלילת הרחובות ושני העצים הראשונים שניטעו היו עצי אקליפטוס ועצי התות. עצי האקליפטוס ניטעו בחצרות הבתים, כחורשות ולאורך רחובות, כגון רחוב הרצל. עצי התות ניטעו בתחילה לאורך רחוב יעקב ורחוב בנימין, רחובותיה הראשונים של רחובות אבל גם בחצרות הבתים. הנוף הרחב נתן צל רב ואנשי רחובות נהגו לשבת מתחת לעצי התות בחצרם ולקלוף שקדים. מפרי עץ התות אכלו והכינו ריבות ומענפיו הגמישים אופנים לעגלות. עצים נוספים שנטעו במושבה היו אזדרכת, קאזורינה, דקלי וושיגטוניה, ברושים ופיקוסים.

הנטיעות לא נערכו לאחר יד, אלא לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע כגון גנן העיר תל אביב או מומחים ממקווה ישראל. בבחירת העצים נלקחו בחשבון המיקום, סוג הקרקע, מחיר ועוד. הכסף לטיפול בעצים היה כלול בדמי הועד ששילמו תושבי רחובות וחלק גדול מהנטיעות נעשו בט"ו בשבט על ידי ילדי בתי הספר, כאשר את השתילים סיפקה המועצה. לשם כך גם הקימו משתלה באחת ממגרשי המועצה.

מעוניינים לשמוע עוד על העצים ברחובות והסיפורים מאחוריהם? מוזמנים להצטרף אלינו לסיור בסימן ט"ו בשבט.

הסיור יערך ביום שישי 26.1.24.
נפגשים ביעקב 3, בשעה 9:00.
הסיור ללא עלות*
* טיפים יתקבלו בברכה.
לפרטים:
תמר 054-7525439
אמנון 052-9215207.

#סיפורים

12/01/2024

תגידו, בבית שאתם גרים בו - אתם חושבים שיגורו גם הילדים שלכם? והילדים שלהם? ועוד מאה שנים מהיום - עדיין יגורו בו צאצאי המשפחה?

ב-1908 הגיע למושבה רחובות קבוצת עולים ראשונה מתימן, ואת סיפור עלייתם והתיישבותם סיפרנו כבר במספר הזדמנויות בעבר. הייחוד הדתי, התרבותי והקהילתי שלהם בא לידי ביטוי במספר גדול מאד של תחומים (וחלק יגידו שאפילו עד היום), אבל אחד מעניין במיוחד היה הייחוד האדריכלי - הקבוצה הפשוטה ודלת האמצעים שהגיעה ארצה, אחרי שהשתמשו בכל הונם בעיקר כדי לממן את המסע, הייתה צריכה לבנות לעצמה את בתיה. ואכן, בנו התימנים את בתיהם מהחומרים אותם הכירו בתימן - אדמה ובוץ.

בתיה הראשונים של שעריים נבנו, אם כך, מאדמה מהודקת - דוחסים לתוך תבנית מעץ אדמה במידת הרטיבות הנכונה, ועם התייבשות החומר ופירוק התבנית, נוצר קיר מהודק ועמיד גם לרטיבות חיצונית. על מבנה אחד שכזה כבר כתבנו - בית הכנסת של עולי חידאן שברחוב מנשה קפרא מס׳ 40.

אבל המבנה הראשון שהוקם בשיטה זו, ולמעשה המבנה הראשון שהוקם בשעריים, הוא בית משפחת רוקבן (ולעתים רוכבאן), הניצב עד היום בפינת הרחובות מנשה קפרא וזכריה מדאר. ברבות השנים נוספו לבית תוספות שונות, אולם חזיתו עדיין שמורה ועשויה מהחומרים המקוריים ששימשו לבנייתו עוד ב-1908. הוא נבנה על-ידי יעקב רוקבן שעלה ממחוז חידאן שבתימן, יחד עם בנו שלום וכל המשפחה. היום גר בבית יחיאל רוקבן, צאצא של המשפחה, שישמח לספר לכם את כל מה שרציתם לדעת והתביישתם לשאול על תולדות שעריים ותושביה.

בקיר הבית המסויד אפשר לראות פתח שחושף את הבוץ ממנו עשוי חלקו המקורי של הבית. אפשר גם להתרשם מעובי הקירות, ואם תסתכלו טוב תראו שהמסד בחלקו התחתון של הקיר רחב במיוחד. יחיאל סיפר לנו שבמקור הבית המשיך מזרחה, לכיוון רחוב זכריה מדאר, אבל בחלקו המזרחי של הבית לא היה מסד רחב כל-כך. הגשמים והמים נספגו במעלה קירות הבוץ, והחלק הזה של הבית התמוטט בעבר. היום יחיאל דואג לתחזוקת המבנה, ובשנה האחרונה אפילו צבע אותו מחדש והחל לשים עיטורים בסגנון תימני בחזית הבית.

מכירים עוד אנשים שגרים בבתים שמשפחתם הקימה לפני עשרות רבות של שנים? זה הזמן לתייג אותם.

#אתרים

10/01/2024

׳מגלים את רחובות׳ מתרגשים להזמין אתכם לסיור בסימן ט״ו בשבט - נצא לסיור במרכז המושבה, ונכיר את סיפוריה ואת סיפורי העצים שבה.

ניפגש ביום שישי, 26/1/24 בשעה 09:00 תחת האקליפטוס הגדול שברחוב יעקב 3.
משך הסיור כשעתיים וחצי, בהליכה קלה ונעימה.

הסיור ללא עלות, ונשמח להכרת תודה לשיקולכם

לפרטים:
תמר 054-7525439
אמנון 052-9215207

05/01/2024

בראשית ימי רחובות הגידולים העיקריים בה היו כרמים ומטעי שקדים, אך כבר בעשור השלישי להקמת המושבה הענף העיקרי במושבה היה ענף הפרדסים.

הפרדס הראשון ברחובות ניטע בשנת 1904 על ידי זלמן מינקוב (עליו כבר פורסם פוסט בעבר) אבל עיקר התפתחות הענף הגיעה לאחר מלחמת העולם הראשונה וביתר שאת באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת. מספר גורמים חברו יחד והביאו להתפתחות זאת. סיבה ראשונה הייתה כלכלית, בעקבות ההבנה בחשיבותו של ויטמין C החל ביקוש אדיר לתפוזים בשווקי אירופה. במקביל החלה המושבה להתרחב ונקנו עוד שטחים, למשל 300 דונם שקנה משה סמילנסקי בחלקה הדרומי של רחובות מהכפר הערבי עקיר, מה שאיפשר נטיעת עוד פרדסים, וצמצום שטחי הכרמים והשקדים, עקב מחלות שפשו בשני גידולים אלו. כל זה הפך את רחובות למעצמה בתחום הפרדסנות.

הקמת תחנת הרכבת במושבה, על ידי הבריטים, גם הביאה תרומה חשובה לענף. סביב התחנה הוקמו בתי אריזה, כולל בית האריזה המכני הראשון בארץ, מחסנים רבים וכמובן הוקמה חברת 'יפאורה' למיצים ביקב הישן ברחוב הנשיא הראשון. תרומה נוספת לענף הגיעה ממוסדות מחקר בעיר כגון הפקולטה לחקלאות. אפילו משקיעים מחו"ל ביקשו לקנות שטחים בקרבת רחובות ולטעת עליהם פרדסים.

בשלב מסויים 44% מתוצרת ההדרים בארץ עברה דרך תחנת הרכבת ברחובות בדרכם לנמלי יפו ותל אביב. ההתפתחות הייתה מהירה. אם בשנת 1933 הוטענו התחנה 30,000 תיבות פרי הדר, הרי שבשנת 1939 עברו בתחנה 1,400,000 תיבות. לא פלא אם כן כי רחובות תוארה במשך שנים כעיר המדע וההדרים, כפי שבא לידי ביטוי גם בסמל העיר.

בשנת 1927 היה שטח הפרדסים ברחובות 13,515 דונם, היום לצערנו לא נותר כמעט דבר מהפרדסים של המושבה, מלבד הסיפורים על ריח פריחת ההדר אשר נישא באוויר.

#סיפורים

07/11/2023

עכשיו, שכבר עבר חודש מאותה שבת נוראית, חשבנו לנכון לחדש את הפעילות בדף בפוסט קצר על בית יעקב תבור.

בין רחוב טלר לרחוב ביל"ו נמצא מגרש משולש המוקף בניינים. בתוככי המגרש ניצב בית מרשים וגדול שנבנה, ככל הנראה, בתחילת המאה ה-20. לא הרבה ידוע לנו על הבית מלבד שבעליו היה יעקב תבור, שכנראה היה נשוי ליהודית, ושזה היה הבית הראשון ברחובות שחובר בשנת 1929 לרשת החשמל.

ידוע לנו גם שיעקב תבור היה הבעלים של שדרת החנויות בצידו הצפוני של רחוב ביל"ו ושל המבנה בפינת הרצל וביל"ו (הרצל 149). בין מבנה זה לבין בית פרגוז'ין - שכבר הזכרנו בעבר - ישנה חנות קטנה, שבעברה הייתה קיוסק, שכנראה נבנתה במשותף על ידי שתי המשפחות, מכוון שהיא יושבת על קו הגבול בין שתי החלקות.

יעקב תבור נפטר בשנת 1974, הוא קבור בבית הקברות תר"ן ליד יהודית, שנפטרה שנים רבות לפניו.

אם הכרתם את משפחת תבור, נשמח שתספרו לנו על המשפחה.

#אתרים

08/10/2023

עוקבים יקרים,

לאור המצב, לא נעלה כרגע פוסטים חדשים.

אנו מאחלים לכולם שנעבור גם את המשבר הזה בשלום.

🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱

24/09/2023

כולנו יודעים שרחובות רואה בעצמה ׳עיר המדע והתרבות׳. אפשר כמובן להתווכח, כמה המדע והתרבות באים לידי ביטוי גם היום, אולם אין ספק שבעבר הייתה להם נוכחות רבה בחיי המושבה. מעניין למצוא את החיבורים האלו גם בשטח.

בדיוק מול בית דונדיקוב, ברחוב יעקב מספר 17, ניצב היום בית דירות משמים למראה שנבנה אי-שם בשנות השישים. כאן בראש הגבעה עמד בעבר בית ההנהלה של מנוחה ונחלה (לא להתבלבל עם בית הועד שהיה מול האקליפטוס הגדול ביעקב 3). היה זה ביתו של לוין-אפשטיין מזכיר האגודה, ועליו כתבנו פעמים מספר בעבר.

אולם, עם התפרקות אגודת ׳מנוחה ונחלה׳ ב-1897, קנה את החלקה והבית אחד מחברי האגודה בשם יהודה לייב כצמן, וכן חלקות נוספות עליהן תיבנה לימים שכונת היובל. לימים עבר לגור בבית בנו, יעקב כצמן. יעקב נולד ב-1872 וכאשר למד באוניברסיטת וינה היה פעיל ציוני, אבל בגלל היחס האנטישמי עלה לנחלת אביו ברחובות. מכאן עבר לחדרה, חלה בקדחת ולאחר שהחלים עבר לצרפת להשלים את לימודיו ככימאי. הוא פגש בהרצל, התידד עמו וסייע לו בארגון הקונגרס הציוני הראשון. בהמשך אף היה ציר במספר קונגרסים. הוא המשיך לאמריקה, התחתן והקים משפחה, ולאחר מלחה״ע הראשונה חזר לנחלת משפחתו ברחובות ובמוחו רעיון חדשני ומיוחד - להפיק דלק מפצלי שמן באזור ים המלח. היוזמה מצאה חן גם בעיני כמה מהפעילים הבולטים של הציונות בארה״ב והם סייעו לו לגייס כספים למחקר בנושא. כצמן הביא מכשור מיוחד לביתו ברחובות, וביצע ניסויים כימיים בתנור בחצר ביתו שברחוב יעקב, ניסויים שלא נשאו חן בעיני השכנים, שלא התלהבו מריחות הגופרית שעלו באוויר. על אף שהניסויים עלו יפה, גילוי הנפט בעיראק הפך את המיזם לבלתי כלכלי. במקביל, כצמן השקיע את כל הונו בניסויים השונים, ובסופו של דבר נאלץ למכור את כל מה שנותר לו, כולל את הבית. בסוף שנת 1933 נמצא מת באופן מפתיע בביתו, ויש אף אומרים שנטל את נפשו בכפו. בעיתונים ספדו לו כמה מהידועים באנשי המושבה, ביניהם משה סמילנסקי וישע סמפטר.

הבית עצמו נרכש בידי מדען אחר - ד״ר ליאון חסקלברג. הוא עצמו נולד בפולין והיה מראשוני הסטודנטים לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לימים השלים את לימודיו בכימיה אורגנית בסורבון, וחבר אל ד״ר חיים וייצמן להקמת מכון זיו ברחובות. משפחת חקסלברג נכנסה לגור בבית שברחוב יעקב 17, ובמקום אף היה סליק של ההגנה ועל הגג הוכנו נפצים לרימוני יד. חסקלברג אף היה מראשי ׳חיל המדע׳ מיד לאחר מלחמת העצמאות. ליאון חסקלברג נפטר ב-1953.

אחת מבנותיו של חסקלברג היא נעמי, שלמדה אומנות בלונדון ובהמשך עברה להתגורר בחיפה ובתל-אביב. היא עסקה בהדפסים על בד ובצילום. ב-2002 הוצגה בבית יד לבנים יצירתה ׳שנות טובות מהמושבה רחובות׳ - אסופה של 12 ברכות מצוירות המתארות כל אחת חג אחר, והקשרו למושבה בה גדלה. ברוח ימים אלו הבאנו את הגלויה שתיארה את יום הכיפורים, שהעלה בנעמי זכרונות של ילדים המשוטטים בערב זה ומפלחים את ראשית פירות הסתיו ואת הנותר מפירות הקיץ מכל חצרות המושבה…

ב-1962 נהרס בית אפשטיין-כצמן-חסקלברג והוקם בשטח בניין דירות. אבל המדע והתרבות, או אולי הכימיה והאמנות, עדיין משתלבות בקומת הכניסה שלו גם היום - וכאן פועלת השוקולטרייה המפורסמת ׳ברונו׳, שיש אומרים שהיא בין עשר השוקולטריות הטובות בארץ.
מומלץ לבקר בצאת הצום…

#אתרים

14/09/2023

מה הקשר בין רחובות, ירושלים וקרמיקה ארמנית?

אם איי פעם נאלצתם להגיע לתחנת המשטרה ברחובות, ייתכן ושמתם לב שמעל לדלת התחנה ישנו שלט קרמיקה ועליו שם העיר בשלוש שפות: אנגלית, ערבית ועברית - בסדר זה. חדי העין אולי אף הבחינו בחתימה צנועה בפינה הימנית של השלט. זו היא כמובן חתימתו של האמן, שיצר את השלט, דוד אוהנסיאן. אנו לא בטוחים ששמו מוכר לרבים מבני רחובות, אך ברחובות ירושלים הוא בהחלט היה ועדיין דמות מוכרת.

אוהנסיאן נולד בשנת 1884 בכפר הארמני מורדקאי שבמזרח אנטוליה. עוד בנעוריו החל לעבוד עם קרמיקה ובגיל 23 אף ייסד סדנת קרמיקה. בזמן רצח העם הארמני, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גלה אוהנסיאן עם משפחתו לחלב שבסוריה שם פגש את מארק סייקס, דיפלומט בריטי שהעסיק את אוהנסיאן בעבר, והוא שכר אותו לחדש את אריחי כיפת הסלע שבירושלים. ב-1920 נפסקו העבודות על כיפת הסלע, אך אוהנסיאן בחר להישאר בירושלים והקים בה סדנה לקרמיקה ארמנית ברחוב הויה דולורוזה בעיר העתיקה. בסדנה זו הכינו את האריחים למלון אמריקן קולוני, למזרקה במוזיאון רוקפלר ועוד. בין העבודות הרבות הכינו בסדנה גם את השלטים לתחנות המשטרה הבריטיות, כגון שלט תחנת המשטרה של תרשיחא בצפון, תחנת המשטרה בגדרה - היא קטרה - וכמובן את שלט תחנת המשטרה של רחובות.

לאחר מלחמת העצמאות מצא עצמו אוהנסיאן בצד המערבי של ירושלים בעוד הסדנה שלו נשארה בצד המזרחי. אוהנסיאן פרש מעבודתו והוא נפטר בביירות בשנת 1952.

אז בפעם הבאה שאתם עוברים ליד תחנת המשטרה של רחובות, תעצרו רגע לפני הכניסה, הרימו את עיניכם למעלה ותהנו מעוד פיסת היסטוריה.

#סיפורים

05/09/2023

אז מה אתם עושים בשישי בבוקר?

03/09/2023

חמישה בתי קולנוע מיתולוגיים פעלו ברחובות במאה העשרים - בית העם שעודנו עומד, קולנוע חן שעתידו לא ברור, קולנוע בית הפועלים וקולנוע הדר שכבר אינם. החמישי הוא קולנוע הדרום, הידוע יותר בתור קולנוע קרית משה. המבנה עדיין עומד, אבל כנראה שהוא לא יהיה שם עוד הרבה שנים.
האמת שחיפשנו פרטים על המבנה, שנת הקמתו, הבעלים שלו וכו׳, אבל היה קשה מאד לאתר אותם. אבל אנחנו בעידן המידע, והחלטנו לנסות ללכת על כיוון אחר - מה אנשים זוכרים על המקום. אז התחלנו לחפש בנבכי האינטרנט, ומה גילינו?

גילינו שבעל הקולנוע היה, לפחות לתקופה מסוימת, אדם בשם מאיר בוטנר. הוא לא היה הבעלים היחידי - שותפיו היו מר ייגר וגב׳ זלטה. לימים, כך אומרים, נמכר הקולנוע למשפחת מדהלה הידועה.
לא גילינו באילו שנים בדיוק הוא פעל. אנחנו מעריכים שהתחיל בשנות החמישים, בתחילה כקולנוע פתוח אך בהמשך כקולנוע סגור עם גג. הוא פעל עד שנות השמונים ואולי עד שנות התשעים.
אבל בכל השנים בהן פעל, הוא היה ממש לב השכונה, ורבים מתושביה זוכרים אותו לטובה - איך בשני היו מקרינים סרטים תורכיים והודיים שמהם כולם יצאו בוכים, ובחמישי היה יום קבוע של סרטי ברוס לי וכולם היו הולכים מכות בהפסקה, וגם איך מוצאי-שבת היו מוקדשים למערבונים.
ובפנים היו כסאות עץ לא נוחים בעליל ששברו לך את הגב, ולפעמים אנשים היו מביאים כסאות מהבית כי לא היה מספיק מקום. והיו כאלה שהגדילו והביאו מחצלות וסלים ועשו פיקניק מול הסרט. ואיך בסוף כל סרט היו החבר׳ה מגלגלים את בקבוקי הזכוכית של הגזוז מלמעלה עד למטה בשיפוע של המבנה, כדי שירעישו בקטעים הכי מותחים.
וגם זוכרים איך היו בבניין כל כך הרבה חורים, שמספר הצופים ללא כרטיס בחוץ היה שווה למספר הצופים בפנים, ופעם אחת (או יותר) אפילו נפל אחד החבר׳ה מהגג לתוך האולם והיה המון זמן בגבס.
ובכלל, איך המקום היה הלב הפועם של השכונה וגם של השכונות סביב, ומשפחות שלמות היו ממלאות את השבילים בלילה בדרך חזרה דרך השדות עד לכפר גבירול.

וגם גילינו שאחרי שהקולנוע הפסיק להיות פעיל, הוא שימש כאתר צילומים לסרט ׳כיכר החלומות׳ משנת 2001. בסרט מסופר על בית קולנוע נטוש בשכונה בדרום תל אביב, שצאצאי בעליו מנסים להפעיל אותו מחדש ולהקרין בו את הסרט ההודי המיתולוגי ׳סנגאם׳. היה כיף לגלות שבאופן לא מפתיע, זהו אחד הסרטים שהכי זכורים לתושבי קרית משה, מכל הסרטים שהוקרנו בקולנוע.
הלכנו גם לצלם, אבל המקום סגור ומסוגר. כל השטח כבר עבר פרצלציה ובקרוב תוקם שם שכונה חדשה. ספק אם המבנה ישאר על תילו. לשמחתנו, לפני כמה שנים ביקר במקום פליקס, הצליח לצלם כמה תמונות מבפנים, ואישר לנו להשתמש בהן כאן.

יודעים לספר לנו עוד פרטים על הקולנוע בקרית משה? נשמח מאד לשמוע.

#אתרים